רומנו ראויה להתקיים כאתר עלייה לרגל של תל אביב הבליינית ולא רק בגלל האוכל. אבל חותמו של שני, שיכול להתהדר בכך שהקים אסכולת אוכל ישראלית מובהקת, מעניק למקום ממד של איכות שנוסק מעל ומעבר לווייב. כל מה שאכלנו, היה מצוין. סוד הקסם של שני הוא היכולת לבחור חומרי גלם (בעיקר ירקות), לטפל בהם היטב – לעתים באופן לא שגרתי – ובעיקר להתאים במדויק חומר לצורת התקנה. הדבר בולט ככל שהמנות פשוטות ולכן יש לי חיבה מיוחדת למסעדות הפחות מתוחכמות שלו.

אייל שני, וזה מזלו, הוא אכן גאון, לא רק שיווקי, אלא קולינרי. גאונותו נעוצה ביכולתו לפצח את הגנום של הכרובית והחלה, והלקוח שיקנה אותן ממנו ביוקר ויחשוב שהוא מבקר במומה ולא בעוד מסעדה. והנה אני מדבר כמוהו. ובצדק. כי זה מה שמשורר הכרובית והעגבנייה אכן עושה, הופך אותן לשיר. שיר ציני ושרלטני, מודרני מאוד ומקושקש, אבל שיר. או בקיצור, האוכל טעים בטירוף.

כל מי שראה אי פעם את שני מבשל יודע שזה לא דימוי — כמה מהמנות הפשוטות, הנפלאות והטעימות ביותר שאפשר לקבל כרגע במטבח הישראלי. ובזול. זה פלא, וכדרך פלאים, פלא גורר פלא. האוכל העכשווי של שני כל כך טעים שנדרש לא מעט זמן עד שהבחנתי בדבר מוזר: הייתי כל כך מרוכז באוכל, שלא שמעתי כלום. וזה לא פלא: זה נס. יש ברומנו מערכת קול, שעליה גאוות המקום, שמסוגלת להרטיט בונקרים אטומיים. היא עבדה כל הערב במלוא העוצמה ובכל זאת, מהרגע שבו נחת על השולחן בליני בורגר הלאקס ובערך עד הרגע שבו הגיע בליני הכנאפה: דממה. כן, האוכל של שני עד כדי כך טעים.