טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

לוקה ולינו

03-9027377
צילום: אתיאל ציון
כתובת:
לילינבלום 20
תל אביב יפו
מפה


שעות פתיחה:
שני־שבת
18:30־23:00
כדאי לדעת:

ביקורת: לוקה ולינו: אוכל איכותי ושקט, קצת שקט מדי

אל מול עזות הטעמים של מטבחי הגל החדש, השקט והפשטות של לוקה ולינו האיטלקית בולטים לטובה
| מאת: אלון הדר

בשנים האחרונות תל אביב מוצפת בשפים צעירים. למדו בבתי ספר מוערכים בחו"ל, התמחו במסעדות בעלות שם והביאו שפה שמתאמצת להיות עדכנית ולהכות בחך באמצעות טעמים חזקים ומלהיבים. הם מדברים – לעתים משויף, לפעמים נלעג – את הקולינריה המודרנית, ואם יש להם כוח גם מקדישים רבע דקה לטוויסט מקומי. נראה לי שהתאהבנו בהם, בסצנה שיצרו פה – שהיא אנטי קליימקס לדור כוכבי תוכניות הבישול הפומפוזי. נראה לי שהם גם התאהבו בעצמם.

דווקא מול הגל החדש, הנפש לפעמים מתאווה לשיט שקט. פרום יותר, טיפלה בא בשנים, משוחרר מכבלי האסתטיקה, הרצינות האנאלית על הצלחת וכן, אפס אחוזי מגניבות. לכן מה זה שמחתי ששמעתי שבני הזוג יונה ששון ושי גיני, שהנהיגו את מסעדת טופולינו החמודה בשוק מחנה יהודה, מעתיקים את משכנם לרחוב לילינבלום. בתל אביב חסרות מסעדות איטלקיות צנועות, כאלו שלא ישברו את הארנק, אבל גם לא יהפכו לפס יצוא של פסטה חסרת נשמה. בקיצור הכי לא רשת, אלא מקום מפויס, הגון ובעל שאר רוח.

החלל של לוקה ולינו שידר בדיוק את הווייב האבוד הזה. בניין ותיק ששופץ, תקרת עץ גבוהה גבוהה, בר קטן, טאבון מחייך ותפריט רחב ומפתיע: סוף סוף איטלקית שרוב המנות בה הן לא פסטה או ניוקי. בראיונות סיפרו כי הם מכוונים למטבח סיציליאני, אבל החוויה הגדולה ביותר הייתה לפגוש את נקודת המגע בין צפון אפריקה רבתי לאיטליה. מי שאכל פסטת דג חריף בקנטינה מכיר את הקסם.

התחלתי עם בריק ממולא בריקוטה ביתית ותרד. לא קל לתרגם מנת רחוב ש־90 אחוז מהטעם שלה טמון באכילה שנייה וחצי אחרי שדף הבריק הממולא יוצא מתרווד השמן המבעבע. המילוי היה מזמין, אבל עד שהבוריקה הוגשה הטמפרטורה צנחה ופגעה בהנאת הקרנצ'יות. מחבת קטנה עם סרטנים, שומר, תפוזים וסמבוקה שהוכנו בטאבון הייתה ניסיון להעיר מבערים. אמנם היו אלו טעמים רגועים, הכי רחוקים מהאקסטזי הקולינרי שמאפיין את הדור הצעיר, אבל הסרטן (שרק בטנו הוגשה) היה עסיסי בטירוף והרוטב גמל עמו חסד. רק תוספת התרד, רגע לאחר הבריק, קצת עצבנה אותי.

מבט בתפריט והגב סמר. משמחה. קוסקוס פירות ים. הו, כמה פעמים קיוויתי שמסעדות הניאו־צפון אפריקאיות תגשנה את המנה הזאת, שגם מופיעה במטבחים מרוקאיים בפריז. הקוסקוס היו מוצקים, הציר הותקן לא רע, אבל הקלמרי היו צמיגיים והמולים משעממים (די כבר איתם, תמיד מיובאים שלא שומרים את ארומת המעמקים בתוכם). חתיכת המוסר הצלוי הקפיצה את העסק, אבל המנה הייתה בהירה מדי. אז נכון, אולי החך שלי התרגל כבר למטבח האוממי הצעיר, הבונה על צלחת מערבולת חושים (שסופה בדרך כלל למעוד ולקרוס לתוך עצמה), אבל עדיין המנות סבלו ממחסור בעוקץ, קיק או פאנץ'. וזה מה שהיה בעיקר חסר לי בגרסה הנוכחית של טופולינו: קמצוץ צ'ילי של חוצפה ושאגה שקטה של דאווין. בכל זאת מרכז תל אביב, לא מסעדה בכפר אי שם בפוליה. מה גם שרוחות צפון אפריקה היו אמורים לחזק את הצליל.

לשמחתי היין שליווה את הארוחה – לאנגה נאשטה רג'ינה די פיורי – נתן את הבס, העומק ומצלול טעמי שמש ופירות עמומים וצלולים כאחד. כל לגימה בזן הלבן העתיק המגודל בפיאמונטה (במחוז הלאנגה), אחת מאדמות היין המסעירות בעולם, הביאה עוצמה מתונה, אצילות יומיומית.

הפוך גוטה הפוך, אבל את הפסטה ביקשנו לקראת סוף הארוחה. טופולינו הצטיינה בהכנת פחמימה טרייה, בעלת מרקם נגיס, שלא מאבדת את עצמה גם לאחר מפגש עם רוטב במחבת לוהטת. המנה שנבחרה היא פסטת סרדינים. נאמר זאת כך: במסעדות המודרניות כבר לא מגישים מנות כאלו, ויזואלית אני מתכוון. שלל צבעים, חומרי גלם קצוצים דק, בקיצור סמטוחה בצלחת. ללוקה ולינו יש כל הסיבות בעולם דווקא כן להגיש כך (ע"ע הפתיח). אולי הבחירה בסרדינים כבושים קצת ריככה את המנה, אבל היה בה ביטוי אישי. עוד להבת טעמים וזו הייתה מנה מצטיינת.

מחיר הפשטות? לא ממש מחייב. קנולי קטן ואדיר, שבתוכו פיסטוקים קצוצים ליוו את קרם המסקרפונה, סיים את הארוחה, וסימן את כיוון ההצלחה: מוכרחים להיות שמח.

 

חשבון

  • לאנגה נאשטה: 205 שקלים
  • בריק: 37 שקלים
  • סרטנים: 44 שקלים
  • קוסקוס ים: 78 שקלים
  • ספגטי סרדינים: 48 שקלים
  • קנולי: 25 שקלים

 

סך הכל: 437 שקלים   

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 53d3ab1e9d120e