טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

פאסטל

מטבח: ביסטרו

  • https://static2.timeout.co.il/misc/index_images/22/39522_680x382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/misc/index_images/40/39540_680x382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/misc/index_images/41/39541_680x382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/misc/index_images/38/39538_680x382.jpg
צילום: אנטולי מיכאלו
כתובת:
שדרות שאול המלך 27
תל אביב יפו
מפה


שעות פתיחה:
ראשון־שבת
12:00־24:00
כדאי לדעת:
- מחיר: יקר(160 שקל ממוצע לסועד)

טיים אאוט אומר

7.5
אוכל8שירות8אווירה8תמורה6

ביקורת: "פאסטל": אוכל נהדר אך נטול נשמה

גילגול לא מתכוון לחזור למסעדת פאסטל, אפילו לא בשביל הסשימי טונה המבריק והריזוטו הטעים
| מאת: גיל אקרמן

כבר שבוע שאני מנסה למצוא הסבר רציונלי ללמה לא אחזור למסעדת פאסטל – מסעדת הפאר של מוזיאון תל אביב, זוכת פרס המסעדה עם העיצוב הטוב ביותר בעולם לשנת 2014 של Space Design Award Idea.

לא קלים הם חייו של מבקר מסעדות, תאמינו לי – משלמים לו לרוב על ניתוחים עניינים, מנומקים ומלומדים על חוויות האוכל אותן הוא עובר. הוא לא יכול פשוט לכתוב – "כנראה שלא אשוב". ככה בלי סיבה. הוא צריך להסביר, בצורה הגיונית ומנומקת ומושכלת – גם אם לפעמים אין היגיון ונימוקים מושכלים.

אז אכן, אין כמעט נימוק רציונלי אחד נגד מסעדת פאסטל (האוכל מעט יקר מדי) אולם ישנם שפע נימוקים מהז'אנר הפראנורמלי ובראשם העובדה שלפאסטל, על שפע יתרונותיה, חסר אותו מרכיב שעליו קמות ונופלות מסעדות: נשמה. פאסטל היא מסעדה פונקציונאלית שבאה ליישר קו עם מסעדות היוקרה של כמה מהמוזיאונים הגדולים בעולם ונועדה לספק לאורחי המוזיאון המחזיקים מעצמם אנשים מכובדים, בילוי מכובד לא פחות עם אוכל מכובד הכולל קינוחים מכובדים. לא תמצאו בה קצת לכלוך, טיפה גסות, בטח לא קורטוב של הומור עצמי. אתם יודעים, כל אותם הדברים שגורמים לך להתאהב במסעדה.

מסעדת פאסטל, אותה מוביל כעת השף המוכשר הלל תווקולי, מעוצבת למשעי. אי אפשר שלא לחוש בכך עת שנכנסים בשעריה. התקרה גבוהה, מחולקת לריבועים לבנים, אשר מעוצבים בצורה אלכסונית כאילו היו משחק אוֹרֵגָמִי של האלים. במסעדה ישנם כמה אזורי ישיבה שכל אחד מהם בוויב קצת אחר – כורסאות עור נמוכות המהוות חלק מסלון מפונפן עם ספריית עץ שהייתי שמח לקחת הביתה, ישנו בר שַיִש מרהיב שכמו תמנון רב זרועות שולח ידיים ההופכים לשולחנות בתוך תאי ישיבה מרובעים, ישנו אזור ישיבה רחב בחוץ ועוד כמה שולחנות נוחים בפנים, אשר בחוכמה רבה מצויים במרחק מדויק אחד מן השני.

מלבד העיצוב המרהיב, גם שאר התנאים בפאסטל הם ללא דופי– צוות השירות מנומס עד מאוד, התאורה מכבדת את האוכל, פס הקול נעים ולא צעקני, השירותים מזכירים מלון בוטיק בפאריז, והאלמנט החשוב ביותר – האוכל – נע בין ציר הסבבה – לטוב מאוד.

פתחנו דווקא ברגל שמאל. לשולחן הוגש לחם קנוי מאיכות בינונית, אולי הסמן הלא רציני היחידי במסעדה הרצינית בעולם. משם כל העסק רק החל להמריא. אכלנו סשימי טונה אדומה, שהוגש עם אחד הרטבים האינטליגנטים ביותר שאכלתי שנים. זה היה ויניגרט קארי צהוב שהזכיר לי נשכחות מטיולי הארוך להודו, אך להבדיל מהמטבח ההודי המסורתי בו מחביאים חומרי גלם בינוניים תחת תועפות תבלינים, כאן הרוטב היה עדין טעמים ויחד עם נספחיו – ריבועי תפוח ירוק, צ'ילי אדום וקשיו מסוכר, רק הרים את טעם הדג (שלעצמו היה מאיכות מעולה). מנה מבריקה.

המשכנו עם קוקי סאן ז'אק שהוגש על ריזוטו שום ירוק עם קרם עגבניות צהובות. הקוקים היו שמנמנים וצרובים היטב, אך מבחינתי הם רק הפריעו בדרך אל אחד מהריזוטואים הטעימים שאכלתי זה שנים. בתור ילד הוריי היו לוקחים אותי למסעדת "שלייקס" (שטדי שאולי, שהיה אחד מבעליה, הוא גם אחד הבעלים של מסעדת פאסטל), בה הייתי אוכל "אסקרגו" – שבלולים אפויים ברוטב שום ירוק – אותו רוטב בדיוק שהוגש עם הריזוטו הנ"ל. מבחינתי זו הייתה מנה שהזכירה לי את הילדות, כמה הייתי אוהב את הרוטב הזה ומבקש שוב ושוב לחזור אליו ואל השבלולים ברוטב הירוק. הריזוטו בושל בול במידה והרוטב כאמור, היה אלוהי.

אחרי שתי הצלחות שכאלו, לשתי הראשונות הנוספות שאכלנו היה קשה להתרומם מעבר ל"בסדר". מנה ראשונה – אספרגוס בגריל שהוגש עם שמנת – מוצרלה, עם גרגיר נחלים, בצל מוחמץ וצנוברים, ומנה נוספת של סלט קייל בנוסח ניסואז. האספרגוס נצרב בצורה טובה ושותפיו החמיאו לו, אך לא היה בשילובם אלמנט מקפיץ טעמים, כך שמבחינת הביס חשתי בעיקר במוצרי חלב, שהעפילו על טעם הירק. סלט הקייל היה עני בטעמים, ולמרות שכל אלמנט בו טופל ביסודיות – השלם היה נמוך מסך חלקיו.

חלקנו שלוש עיקריות – אחת מעולה, אחת בסדר ואחת משעממת. המצטיינת – ניוקי פטריות ברוטב הריבוע הקדוש: חמאה חומה, מרווה, יין לבן ופרמזן. כאשר הרוטב הזה מבוצע היטב (ואכן הוא היה) אפשר לטבול לתוכו נעל צהל"ית משומשת וגם היא תהיה חלום. בדרך כלל במסעדות גדולות, כאשר מכינים ניוקי, מבשלים אותו חצי בישול לפני הסרוויס, מקררים, ובעת ההזמנה חולטים שניה במים רותחים, זורקים לרוטב ויאללה החוצה. כמעט תמיד ניתן להרגיש זאת בביס. הניוקים שהוגשו לנו היו שמנמנים, ובעלי מרקם מושלם, ולחלוטין לא יכולתי לקבוע האם בושלו מבעוד מועד – מה שרק הוסיף למימד המחמאות. יופי של מנה, שכיאה למחירה הגבוה, הייתה נדיבה מאוד.

המנות הפחות מוצלחות היו צלעות טלה על קרם של פול, ושיפוד לוקוס עם צזיקי. למרות שהיו מאיכות טובה, צלעות הטלה נצרבו על פלטה (או גריל) שלא היו חמים דיו. זה הוביל לכך שהצלעות חשו מבושלות, אך ללא טעם החריכה המשכר אליו החיך כַּמֶה במפגש עם צלע טובה. שיפוד הלוקוס היה דיי סתמי, כמעט ללא כל תיבול. משתי עיקריות שעולות יחד 300 שקל, אני מצפה ליותר.

סיימנו עם שני קינוחים טובים – שלשניהם בחרו במסעדה להזמין אותנו על חשבונם – פררו רושה ענק, וגרסת מלבי לקינוח הקלאסי "איים צפים". הפררו היה כדור שוקולד קראנצ'י גדול מאוד, לא מתוק מידי, שעטף מוס שוקולד חלב ופרלינה, עם אלמנט גאוני של גרינטת אגוזי לוז. יופי של קינוח. בקינוח השני מחלקת העיצוב עבדה שעות נוספות ויצרה מרק מלבי קר שבתוכו שתו פירות יער, עם קנל סורבה תות ומרשמלו חרוך. על כל העסק הניחו קונסטרוקציה מקדאיף, שיחד יצרו ביס נפלא, מאוזן בטעמיו ומפתיע במרקמיו. עבודת אומנות מכובדת שאפשר היה להציגה בחלל המוזיאון עצמו.

הדרך הביתה לוותה בשתיקה רועמת. 350 שקלים לבן אדם אחרי טיפ, אוכל טעים מהממוצע, העיצוב הטוב בעולם. כמו עבודת אמנות שחלפת על פניה, התעכבת לכמה רגעים, הנהנת בהתפעלות והמשכת הלאה. רגע אחרי היא כבר לא תהיה שם.

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601