טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

פו סושי

מטבח: יפני

03-6051000
צילום: יח"צ
כתובת:
ירמיהו 32
תל אביב יפו
מפה


שעות פתיחה:
ראשון־שישי
12:30־1:00
שבת
13:00־1:00
כדאי לדעת:
- מחיר: בינוני
- מתאים לישיבה בחוץ

ביקורת: פו סושי: מלחמת רול ברול

התותחים לא היו אלה שהצליחו למנוע מג'וב לבלות, אלא היה זה דווקא פו סושי, שהסתבר כמרחב לא ממש מוגן לזללנים כמוהו

 

אין לי מושג למה, אבל מאז נאום הסושי והנרגילות של חבר הליכוד דוד עמר בזמן המחאה החברתית הנשכחת ההיא, ירד הסושי מהכותרות. במלחמה הנוכחית הכוכבים התל אביביים הבלתי מעורערים שייכים למשפחת האספרסו המורחבת: קצר, הפוך ומקיאטו. והסושי, שפעם היה משתרבב לכל שיחת השמצה, נמוג מהשיח הציבורי. קצת עצוב לי בשבילו ובשביל היפנים. אחרי הכל, המאכל הקר והמנוכר הזה הרוויח את תדמיתו האליטיסטית בצדק מוחלט. עכשיו, כחלק מאופנת רטרו כוללת ולא מובנת, חזר השיח הישראלי אל המקיאטו ולקרואסון, כאילו לא השתנה כאן דבר מאז ימי כסית העליזים. השבוע נערת הפרברים ואני החלטנו, שלפחות על פי השקפתנו האידיאולוגית, יש להחזיר את הסושי למקומו הראוי. הפור נפל על פו סושי, גם בגלל שמעולם לא ביקרנו בה ובעיקר כי רצינו לבדוק האם מתחם ירמיהו מצדיק את תדמיתו האסקפיסטית. ובכן, גילוי ראשון: בליל שישי האחרון, צעידה לאורך רחוב ירמיהו הרגישה כמו צעידה באשדוד. החומוסיות הדלילות העידו, כאלפי רבעי בצל גלמודים ובוכיים, על מצב החוסן הלאומי: הן היו שוממות. ואם בחומוסיות  נפלה שלהבת, אתם יכולים בוודאי לדמיין מה עובר על הסושיות בעיר. במצב עניינים שביר שכזה ניתן היה לצפות שכל מסעדה תקבל את אורחיה האמיצים הבודדים במאור עיניים. אלא שלא כך הוא. לאחר שהתיישבנו על הבר של פו, זכינו להתעלמות רועמת. לאחר מספר כחכוחים ותנועות יד מודגשות, נזרקו לעברנו התפריטים בחוסר חשק מופגן. בערב כזה לא ציפינו מהברמן לעשות ג'אגלינג ולרקוד, אבל היי, מה אנחנו אשמים שבחרנו לצאת ולבלות?

בניגוד לנהוג בחרנו להתחיל דווקא עם המנות החמות. מרק אודון הוא מסוג המנות הקלאסיות שיכולות להורות על כיוון הרוח הכללי. הוא הגיע מהר ונראה טוב. ביפן זה מקובל למדי להגיש מרק אודון כשלתוכו נזרקים ברגע האחרון מעדני טמפורה משתנים. במקרה הזה המרק הוגש עם שני חסילונים חתיכים, מוזהבים ופריכים, אלא שאלה הדיפו ריח שמן משומש יתר על המידה. גם המרק עצמו לא הלהיב: חסרו בו הטעמים החדים שמתקבלים מפתיתי בוניטו מיובשים או של ציר דאשי איכותי. היו כאן אמנם דאשי, סויה ומירין, אבל משום מה הם לא הצליחו ליצור יחדיו את אותו קסם יפני ממכר. בקיצור, זה היה מרק אודון משעמם וחיוור. מנת גיוזה שרימפס חידדה את מה ששידרו השרימפס מהאודון: אי אפשר היה לחוש בכיסנים בשום טעם מלבד טעמו של שמן טיגון. בכלל, הנוהג הישראלי להטיל כיסנים לשמן עמוק כברירת מחדל, שוב הוכיח עצמו כמבאס למדי. טבילה ארוכה בצלוחית רוטב סויה הייתה מעשה נאיבי. זו – לא רק שלא הצליחה להסתיר את טעמי הטיגון, אלא אף הדגישה אותם ביתר שאת. מה חשבנו לעצמנו, הרי למקום הרי קוראים פו סושי ולא "פו אודון" או "פו גיוזה". במקום כזה צריך להזמין סושי ולא שום דבר אחר, כך ניסינו להצדיק לעצמנו את ההתחלה הכושלת. אז זהו, גם זה לא ממש מדויק. פיסות סשימי ילוטייל, או אינטיאס כפי שאנו קוראים לו בארץ, היו עייפות ושכנעו אותנו לבחור במסלול היחיד שנותר במקרים כאלה: סושי מקושקש ורהבתני שישים את כל יהבו על פרזנטציה ומשחקי מרקמים ופחות על איכות חומרי הגלם.

הבחירות אכן הצדיקו עצמן. רול אונגי (צלופח) עם מלפפון, קנפניו (דלעת יפנית כבושה) ורוטב טריאקי מתוק,  וקראנצ' רול טונה אינסייד אאוט עם שבבי טמפורה (הפעם נטולי טעם טיגון!) בציפוי טוביקו ירוק, סיפקו שניהם את סחורת הרוח והצלצולים המיוחלת. רק הערה אחת: אם מדובר בשתי מנות נפרדות שהוזמנו בנפרד אז למה להניח אותן באותה הצלחת? גולת הכותרת של הערב הגיעה מיד לאחר מכן, בדמות שני קונוסים (טמאקי) גדולים ומתפצפצים של סלמון סקין עם מיונז ספייסי ובצל ירוק. לא הכי מעודן, אבל לפחות משביע וטעים. זמן רב לאחר שסיימנו, הצלחות הריקות עוד נותרו במקומן, ואנחנו קרענו פיסות מפית שאותן פיזרנו על הבר וחיכינו שאולי תגיע אזעקה. היא לא הגיעה. כעבור עשר דקות נוספות הצלחנו לארגן חשבון ויצאנו שוב אל הדממה. במלחמה הבאה, כך הבטחנו לעצמנו, ננסה לבחור טוב יותר את נתיב הבריחה.

התענוג

אוכל: יפני כמו שישראלים אוהבים

מחיר: בינוני

שירות: אפאטי

שירותים: נקיים אך קטנטנים. אין גישה לנכים

חניה: בעייתית

חשבון

מרק אודון טמפורה 36 ש"ח

גיוזה שרימפס 30 ש"ח

סשימי ילו טייל 40 ש"ח

סושי קראנץ' רול 37 ש"ח

2 טמאקי סלמון סקין 52 ש"ח

רול אונגי 46 ש"ח

2 בקבוקי אסהי 48 ש"ח

סך הכל: 289 ש"ח

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601