"המחיר של הכל": איך הפך עולם האמנות לבועה מטורללת לעשירים?

איש העסקים ג'ף קונס (מתוך "המחיר של הכל")
איש העסקים ג'ף קונס (מתוך "המחיר של הכל")

סרט האמנות המדובר מציג יפה את עולם האמנות כבועה מטורפת של מחירים מנופחים שמתקיימת בממד מקביל, ומנסה לחשוף את אחורי הקלעים של הסצנה הנוצצת

15 בנובמבר 2018

עולם האמנות נחלק באופן גס לשניים – זה של האמנים שחיים בספירות גבוהות של אמנות לשם אמנות, וזה של אלו שקונים אותה. האחרון הוא שוק מפוצץ בכסף, מסיבה סגורה שרוב האמנים לא מוזמנים אליה, ואלו שכן לא ממש רוצים להיות שם, או לפחות אינם מודים שהם רוצים להיות שם.

אם "המחיר של הכל" של נתנאל קאהן היה יוצא לאקרנים מעט מאוחר יותר, יכול מאוד להיות שהוא היה בוחר לסצנת הפתיחה שלו את המכירה הפומבית בסותביס בחודש שעבר, שבה עבודה איקונית של בנקסי גרסה את עצמה לעיני כל כשהפטיש נחת על 1.4 מיליון דולר. המתיחה של בנקסי הייתה יכולה להיות חומר טוב לסרט, שמבקש לצלול לתוך המערכת האקולוגית הייחודית של שוק האמנות, שחיה על הקצה שבין יצירתיות לכסף, זירה שגדלה לממדים מפלצתיים והפכה בארצות הברית ובאירופה לשוק מניות קפריזי ואכזר שבו האמנות היא מוצר צריכה לעשירון העליון והכרישים ששוחים בו מתמחים בגלגול יצירות שקנו בזול במחירים מופקעים (תופעה שנקראת reselling).

עוד כתבות מעניינות:
הסלבס הישראלים מנסים לעשות אמנות וזה פשוט נורא
זיו קורן חושף את הסיפורים מאחורי התמונות הנדירות
המוזיאונים דוחים את האמנות הפוסט-דיגיטלית

"המחיר של הכל", שמשודר החל מהשבוע ב־HBO ובהקרנות קולנועיות ברחבי ארצות הברית (בישראל הוא יוקרן בסינמטק החל מ־1.12), גורף ביקורות מעורבות: יש שמשבחים את קאהן, יוצר "הארכיטקט שלי", שחושף את אחורי הקלעים של שוק האמנות, ואחרים טוענים שהוא לא מחדש הרבה לכל מי שקצת מצוי בתחום, נמנע מעמדה ברורה ובוחר בגוד טיים על פני צלילה לעומק. הדעות החלוקות האלו הפכו אותו לסרט האמנות המדובר ביותר בשנה האחרונה.

דקורטור של חדרי לובי

יחסי האהבה־שנאה של האמנות עם כסף הוא לא נושא חדש אבל תמיד סקסי. שני סרטים מדוברים נגעו בו בעשור האחרון – "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית" של בן לואיס הבריטי ו"קללת המונה ליזה" של מבקר האמנות המנוח רוברט יוז. שניהם ניסו לחקור את שורשי התופעה ותוצאותיה בהרבה ציניות וחשדנות (על בן לואיס, למשל, נאסר להיכנס למכירות של סותביס). בסרטים שלהם מתגלה עולם סבוך של ספקולציות, פרקטיקות שוק ייחודיות וגילדות סגורות.

גם ה"מחיר של הכל" – ששמו לקוח מציטוט של אוסקר ויילד על הציניקן "שיודע את המחיר של הכל אבל לא יודע את הערך של כלום" – נכנס לתוך הקלחת הזאת בספקנות. נתנאל קאהן, שנמצא כל הסרט מאחורי המצלמה ומדי פעם מביך את מרואייניו בשאלות תם, מספק כמה רגעי שיימינג משעשעים שמחדדים את האבסורד שבשוק האמנות. למשל, כשאיימי קאפלאצו, יו"ר סותביס, מתפייטת על כך שאמנות "יכולה לשנות את חייך", אבל כשנשאלת איך היא יכולה לעשות זאת היא מגמגמת במבוכה.

עם זאת, יש בסרט גם לא מעט רגעי חמלה וחסד. את תפקיד הסיפור האנושי בסרט ממלא לארי פונס, אמן מזדקן בן 80 שחי חיים סגפניים, ניגוד גמור לעולם הנוצץ של שאר משתתפי הסרט. פונס היה השם החם של עולם האמנות הניו יורקי בשנות ה־60 אבל סירב לשחק את המשחק. "הוא היה גאון בהריסת השוק שלו", מנתחת ההיסטוריונית ברברה רוז. כעונש הוא הוגלה מעולם האמנות ונידון לחיות בשוליו הלא מחמיאים. "חושבים שאני מת", הוא אומר בישירות כנה. קאהן מעניק לפונס קלוז'ר בסוף הסרט, עם פתיחת תערוכת היחיד שלו בגלריה ניו יורקית נחשבת, מוקף באנשי החברה הגבוהה שנהנים מהגילוי המחודש של האמן הנשכח.

האנטיתזה של פונס הוא ג'ף קונס, נער הפוסטר של האמנות העכשווית היקרה והנוצצת, איש עסקים ממולח עם עבר בתור ברוקר בוול סטריט. בסרט הוא נראה כמו מנהל עבודה במפעל ענקי שמעסיק עשרות אסיסטנטים. הוא עצמו אינו מלכלך את הידיים בצבעים או בחומרים, רק מוכר רעיונות עתידיים לאספנים. קונס, שהיה האמן הכי בועט וסנסציוני בשנות ה־90, מצטייר בסרט כמי שתהילת העולם שלו חלפה, האספנים כבר פחות מתעניינים בו כי הוא "דקורטור של חדרי לובי".

גם סטפן אדליס, מגה אספן יהודי שנמלט בצעירותו מאימת הנאצים וכעת מחזיק בפסל של מאוריציו קטלן שבו נראה היטלר כורע על ברכיו, מקבל זמן מסך נכבד. אדליס ממלא בהצלחה את הסטריאוטיפ של האספן העשיר, איש עסקים קר רוח שקונה אמנות כמו נדל"ן – הכל ממוין ומתויק בקבצי אקסל מסודרים. בהמשך הסרט עוקב אחר פתיחת אגף במכון לאמנות של שיקגו שלו תרם אדליס יצירות בשווי של יותר מ־400 מיליון דולר. אם יש דבר טוב בשוק האספנות המשתולל הוא תחום הפילנתרופיה שצמח ממנו, אבל גם בו יש לא מעט בעיות ואינטריגות וקאהן לא מתעכב עליהן.

האספן סטפן אדליס (מתוך "המחיר של הכל")
האספן סטפן אדליס (מתוך "המחיר של הכל")

הרבה שמות גדולים מככבים בסרט, מסוחרי אמנות וגלריסטים כגון מרי בון וג'פרי דייטש, אספנים, אמנים סופרסטארים כמו קונס וגרהרד ריכטר, מנהלי מכירות פומביות ואפילו ייצוג ישראלי בדמותו של סוחר האמנות סרג' תירוש – כולם ממלאים תפקיד בתיאטרון אבסורדי שבו האמנות היא מותג יוקרה לעשירים, אבל זו לא בהכרח מילה גסה אצל קאהן.

השאלה איך האמנות הגיעה למצב המטורלל הזה נותרת ללא מענה. "כולכם צוחקים על איך עולם האמנות מתנהל", אומר בסרט ג'רי זלץ, מבקר האמנות האגדי של הניו יורק מגזין. "האם הוא אבסורדי? כן. האם הוא הכרחי? סביר להניח שלא הכרחי יותר מאשר דת".

← "המחיר של הכל" יוקרן בסינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, במסגרת קולנוע דוקאביב החל מ־1.12 ובחודש ינואר בהוט 8