יש ז'אנר כזה של ספרים פמיניסטיים שחוזרים לדמויות היסטוריות של נשים, שנודעו בעיקר דרך הקשר שלהן לאמן מפורסם, ומדמיינים עבורן חיים אפשריים. כאלה היו "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה, ו"אני בתו של רמברנדט" מאת לין קאלן, וכזה הוא גם "המנט" – רב המכר מאת מגי או'פארל מ-2020, המגולל את סיפורה של רעייתו של שייקספיר, שנשארה בסטראטפורד בזמן שהוא כתב מחזות בלונדון.
>>החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הזכויות לעיבוד הקולנועי של הספר המהולל ועתיר הפרסים נרכשו עוד לפני שיצא לאור, והופקדו בידיה של קלואי ז'או, שכתבה את התסריט יחד עם או'פארל. גם הסרט, כמו הספר, זכה לביקורות נלהבות, וגרף שלל פרסים, בהם גלובוס הזהב לסרט הדרמתי הטוב ביותר. כשצפיתי ב"המנט" בפעם הראשונה, התקשיתי להבין את ההתלהבות הגורפת הזו, עד שהגיעה המערכה האחרונה, הנפלאה, שבה הזלתי דמעות כמובטח. זאת היתה החוויה שלי גם בצפייה השנייה.

מעט מאוד ידוע על אן האתאוויי ועל שלושת הילדים שילדה לוויליאם שייקספיר. גם על מותו של הבן המנט בגיל 11 אין כמעט אינפורמציה. כותרות הפתיחה מספרות לנו שבאנגליה של המאה ה-16, המלט והמנט היו וריאציות על אותו שם, וזה מכין אותנו לכך שהסרט יציג את המחזה הכי מפורסם בהיסטוריה כתגובה של וויל למות בנו ארבע שנים לפני כן. אבל לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו "המנט" עוסק בכוח המרפא של האמנות, ומעניק משמעות חדשה לטרגדיה על הנסיך הדני, הוא מספר לנו על התאהבותם של בנו של יצרן כפפות, ונערת פרא שמגדלת נץ, עוסקת ברפואת צמחים ואף ניחנה ביכולת נבואית.

אן, המכונה בסרט אנייס (כך קרא לה אביו בצוואתו), נראית לראשונה כשהיא מכורבלת בתנוחת עובר למרגלות עץ כביר. כשוויל הצעיר מבחין בה מבעד לחלון, הוא נמשך אליה כמו בכבלי קסם, אך בפנותו אליה היא מסרבת לומר לו את שמה, עד הנשיקה הראשונה. גם בהמשך הכל נחווה קצת יותר מדי כמו רומן רומנטי על אהבה אסורה. "יש בתוכו יותר מכל גבר שפגשתי אי פעם", תאמר אנייס מאוחר יותר. אנחנו יודעים שזה נכון כי היא מדברת על וויליאם שייקספיר, אבל שום דבר בסרט עצמו אינו מבהיר לנו מה גורם לה לחשוב ככה. למרות השפה הקולנועית הנזירית, והצלילים המיסטיים שהלחין מקס ריכטר, תיאור ההתאהבות רצוף קלישאות של רומנטיקה גותית (מספרים על אנייס שהיא בת של מכשפת יער). רק הופעותיהם העזות והנבונות של פול מסקל וג'סי בקלי (שהאוסקר מובטח לה) מצילות את המערכה מקיטש.

אחר כך וויל נוסע ללונדון, ונולדים התאומים ג'ודית והמנט, ונראה שדווקא הבן יורש מאמו את הגנים המיסטיים. הניתוק ארוך השנים בין האוהבים מהמערכה הראשונה מוסבר בכך שאנייס חוששת שהאוויר בלונדון יזיק לג'ודית החולנית. היא גם חושדת שוויל מבלה עם נשים אחרות, והריחוק הפיזי מייצר ריחוק רגשי, שרק מתעצם כשהמנט מת. האבל מניב זעקות כאב (כמעין המשך ישיר של הלידה) ודיכאון ממושך שמוגשים לצופים באופן הכי חשוף, עד כדי נגיעה בפורנו-צער.

בינתיים בלונדון וויליאם מתחיל לעבוד על "המלט" ומתעל את כאבו דרכו. רק אז הסרט מתחיל להתגבש למשהו עמוק ומעניין. כשאנייס ואחיה נוסעים לעיר הגדולה – אירוע שאין לו כל סימוכין במציאות – ומתוודעים לראשונה לחייו ולאמנותו של הבעל הנעדר, הסרט מזנק לגבהים רגשיים שמפצים בגדול על הבעייתיות של המערכות הראשונות. כאמור, המערכה הלונדונית עוסקת בכוח המרפא של אמנות התאטרון, ובה אנחנו מבינים מדוע לתפקידי המנט והשחקן שמגלם את המלט לוהקו האחים ג'ייקובי ג'ופ ונואה ג'ופ ("פלא", "מקום שקט"). "על טבעו של אור היום", הנעימה של ריכטר שכבר נשמעה בפסקולים של לא מעט סרטים, משתלבת באופן אפקטיבי גם כאן.

ז'או ילידת סין יצרה שניים מהסרטים היפים ביותר על אמריקה – "הרוכב" ו"ארץ נוודים" – בהם השיגה פיוט נדיר, ועצב עמוק, שנבעו בין השאר מהפער בין מה שנאמר ומה שלא. על בסיס הסרטים האלה אפשר להבין מדוע מפיק הסרט, סטיבן ספילברג, אמר בטקס גלובוס הזהב שהיא הקולנוענית היחידה בעולם שיכלה לספר את הסיפור של המנט. אבל המבט שלה על אנגליה הכפרית במאה ה-16 נותר חיצוני וקלישאתי. אף שהוא עוסק לכאורה במקור יצירתו של אשף המילים, גם "המנט" אינו סרט דברני. דווקא בשל כך, כשמדי פעם נזרקת לאוויר ציטטה מכתביו, החיבור מרגיש מילולי ומלאכותי, בעיקר כשוויל עצמו מבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" על שפת הנהר.

ועדיין, למרות כל הסייגים, המפגש האינטימי (על אף היותו ציבורי) עם "המלט" בתאטרון הגלוב, מצדיק את התהילה לה זכה הסרט, שמסתיים במחווה מופלאה של אהבה. כדברי הנסיך הטרגי לאופליה: Doubt thou the stars are fire; Doubt that the sun doth move; Doubt truth to be a liar; But never doubt I love.
3.5 כוכבים
Hamnet בימוי: קלואי ז'או. עם ג'סי בקלי, פול מסקל, אמילי ווטסון. בריטניה 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• שייקספיר
• גלובוס הזהב
• קולנוע