"המשפחה שלי" דורש מהצופים לבחן הכל מחדש

רק במערכה האחרונה של הסרט הנפלא הזה, ששולחת אותנו לבחון מחדש את כל מה שראינו, אנחנו מבינים עד כמה התסריט מדוקדק ובנוי לתלפיות ומדוע הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הירוקזו קורה-אדה, שכותב את סרטיו וגם עורך אותם, מרבה לבחון את המשפחה ומה מגדיר אותה. לא פעם, כמו ב"עדיין מתהלכים", מישהו חסר אך עדיין נוכח בהיעדרו, והמשפחה נבחנת דרך ניסיונותיה למלא את החסר. על רקע התרבות היפנית המסורתית שמגדירה את האב כמפרנס, האבות מתקשים להגדיר את אבהותם ולהתחבר לבניהם. ולפעמים בחינה של החיים דרך הייצוג שלהם בזיכרונות, סרטים ותצלומים, מאפשרת להבין ולחוות אותם אחרת. "סיפור משפחתי", למשל, התבונן בשני זוגות ממעמדות שונים שמגלים שבניהם הוחלפו בלידה. הם מנסים להחליף את הילדים, והניסיון הכושל מביא את איש העסקים להבין שהוא אף פעם לא באמת ידע איך להיות אבא.

לילי פרנקי וסקורה אנדו, שגילמו את ההורים דלי האמצעים ב"סיפור משפחתי", שבים לגלם בני זוג, עניים עוד יותר. אוסמו עובד בעבודות מזדמנות, ומלמד את בנו שוטה לגנוב מחנויות מוצרי מזון, וכשצריך גם שמפו. ערב אחד בדרכם הביתה הם מבחינים בילדה קטנה רועדת מקור בחצר ביתה. הם לוקחים אותה איתם, וכשהאם נובויו (שגם היא שולחת ידה בגניבה במקום עבודתה) מבחינה בסימני אלימות על גופה היא מחליטה להשאירה אצלם ולא להשיבה להוריה. הם גרים בטוקיו, בדירת חדר עלובה עם סבתא שחיה על דמי הפנסיה של בעלה המנוח, ואחות שמתפרנסת כזונה, ונדמה שהצפיפות אינה פוגמת בשמחת החיים שלהם. כשיורי הקטנה מתחילה להרגיש בטחון במשפחתה החדשה, אוסמו מצרף אותה למסעות הגניבה שלהם, ושוטה, שמסרב לקרוא לה אחותו, מתחיל לפקפק בדרך חייהם.

קורה-אדה נחשב לממשיך דרכו של יסוז'ירו אוזו הגדול באופן שהוא מפליא לתאר את הדינמיקה המשפחתית (הוא יוצר סרטים גם בז'אנרים אחרים, אך אלה אינם מופצים בארץ). סבתא מתלוננת שבני הזוג חיים על חשבונה, אבל היא גם מודה שבחרה לחיות איתם. האיום שיום אחד מישהו יבחין בכך שיורי אינה בתם נמצא תמיד ברקע, אבל לפרקים נדמה שהסרט מדחיק את האופציה הזאת. כמו תמיד, קורה-אדה טווה טקסטורה עשירה ומרובדת של היום יום, והדמויות מלאות החיים מעוצבות לפרטי פרטים (רק הקו העלילתי של האחות פחות מפותח ופחות משכנע). אבל הפעם הסרט בעל החזות של דרמה ריאליסטית גם מתעתע בנו, וחלק מהפרטים עשויים לקבל משמעות שונה משהיה נדמה לנו במבט ראשון. תבונתו הרבה של קורה-אדה כתסריטאי מתגלה למשל באופן שבו הוא יוצר ציפייה, אך מגשים אותה רק אחרי שכבר ויתרנו עליה. כך הוא נמנע ממלודרמה, והדמעות זולגות מעצמן. הדמויות העשירות שהוא כותב מאפשרות לשחקנים לפרוח. קירין קיקי, המשחקת ברבים מסרטיו, מצוינת כתמיד בתפקיד הסבתא, ושני הילדים שובים לב בבכורותיהם הקולנועיות. אבל התפקיד המורכב ביותר הופקד בידיה של אנדו המגלמת את האם נובויו שמכתיבה את הטון במשפחה, והיא לא פחות ממדהימה.

סרט על: משפחה של גנבים עניים מאמצת ילדה קטנה שהוריה מזניחים אותה

ללכת? כן. דרמה מתעתעת ומרגשת מאוד על משפחה לא טיפוסית

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד