"הנכס" הוא דרמה קומית מפתיעה ושובת לב. ושרון סטרימבן סנסציה

דרמות שואה ואהבה הן מוקש לרגלי יוצריהן, שלרוב מתקשים לאזן בין האימה לסנטימנטליות ולא פעם חוטאים בקיטש. "הנכס", סרטן של האחיות רותו ודנה מודן על אהבה שבורה, מדלג על המהמורה הגדולה בעצם כך שאינו מתרחש בזמן השואה, אלא קצת לפניה ושנים רבות אחריה. עם זאת, היא נוכחת באופנים שונים לאורך כל הדרך – בדברי תוכחה של מורה לתלמידיו, כשחזור תיאטרלי ובעיקר כהיעדר הגדול שבלב הסיפור. אף שפה ושם ניכר חוסר הניסיון של דנה מודן כבמאית קולנוע, "הנכס" מאזן היטב בין מרכיביו וטעמיו – חמוץ-מתוק וגם מפולפל – לכדי דרמה קומית מפתיעה ושובת לב.

>> טובעים באמנות: 18 תערוכות חדשות שיצילו לכם את הסופ"ש
>> במלוא הדרה: הוצאנו נשים מעוד הצגות ילדים ועכשיו הן כשרות

העיבוד הקולנועי לרומן הגרפי עתיר הפרסים של רותו מודן נפתח בסצנה רומנטית ופסטורלית למהדרין: נער ונערה שטים בסירה בנהר מוקף שדות של פרחים צהובים. רגע אחרי כן פנטזיית האהבה מופרת על ידי שוטרים שמגיעים לעצור אותם. פשר הדימויים החלומיים האלה יובהר לצופים בשלב מאוחר יותר בסרט, שממשיך שנים רבות אחרי כן ב-2009. 

במטוס לפולין אנחנו פוגשים מורה מוטרד (יוסי מרשק בתפקיד אורח מבדר) ותלמידים הוללים שיוצאים למסע בין מחנות השמדה, ואת סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן) שטסות לוורשה לאתר נכס משפחתי שהוחרם על ידי הנאצים. עוד לפני ההמראה נדבק אליהן קרוב רחוק (אורי הוכמן) הטוען שהוא נוסע לכנס חזנים, אבל משהו בחיוך שלו ובאופן שראשו חודר לתמונה (דימוי המעיד על המקור הקומיקסי) מספר לנו שיש לו כוונות מפוקפקות. 

בהגיען למלון בוורשה, אחרי דפדוף בספר הטלפונים שמעורר בה תגובה נסערת, רגינה מוצאת דרכים לנפנף את נכדתה והסיפור מתפצל לשתי עלילות בילוש ורומנטיקה: בעוד רגינה יוצאת אל הכתובת שאיתרה בספר הטלפונים, מיקה מחפשת את עורך הדין החתום על המכתב הישן שהגיע מפולין עם הבטחה להשבת הנכס. בניסיונה להיפטר מהחזן הנודניק שנדבק אליה, מיקה נתקלת בבחור פולני חמוד (פיוטר פאצ'ק) שמציע את עזרתו. היותו מדריך תיירים/אמן קומיקס תורמת לסרט תמה שעניינה שאלת הבעלות על הסיפור המסופר בו.

במקביל רגינה פוגשת מישהו מעברה (אנדג'ה סאווארין), והשניים  מוצאים עצמם מטיילים בתוך תצלומים ישנים שמעלים שאלות לגבי העבר האמיתי והמדומיין. וכך הסיפור מתפתל ומסתבך ברחובות וורשה, בין עבר להווה, ובין פנטזיות התעשרות למציאות. כל הדמויות קצת משקרות זו לזו, אבל כולן, אפילו החזן הנכלולי, נכנסות ללב.  

שרון סטרימבן עדיין אינה שם מוכר (אפילו אין לה ערך בוויקיפדיה), אבל על בסיס שלושת תפקידיה בקולנוע ובטלוויזיה עד כה היא צריכה להפוך לשחקנית מובילה. לפני שנתיים היא סיפקה הופעה מסעירה כקורבן אונס ב"כל מה שאני יכולה", ובשנה שעברה הבריקה לגלם את חברתו הילדותית והמפונקת של אלישע בנאי ב"שישה אפסים". ב"הנכס", מצוידת בכובע שמשווה לה מראה של כלבלב, היא מקסימה בתכלית כמיקה ההרפתקנית והגחמנית. הפלירטוט בינה לבין פאצ'ק חינני ומשכנע. גם סאווארין הוותיק, שחקן תיאטרון וקולנוע מוביל בפולין (אולי תזהו אותו מ"רשימת שינדלר"), מעצב דמות חמה ונעימה והוכמן נותן הופעה ערמומית ומצחיקה בתפקיד החזן המפוקפק.

החוליה הפחות חזקה בצוות השחקנים היא דווקא האוצר הלאומי רבקה מיכאלי. הפולנית שבפיה לא נשמעת טבעית, ולפרקים היא נוטה להגזמות יתרות. היא טובה יותר כשהיא שותקת ונותנת להבעות הפנים שלה לדבר. יש לציין שסאווארין צעיר ממנה באופן ניכר לעין, וזה קצת פוגם באמינות של הקשר בין השניים.

בינות לפיתולים העלילתיים, התסריט משובץ בלא מעט רגעים שנונים ומלבבים. אחת ההברקות היא שילוב של שירים ארץ ישראלים ישנים בפסקול בניגוד בולט לאתר ההתרחשות. ויש גם שירים המושרים על ידי השחקנים כחלק מהעלילה – הראשון מניב רגע קולנועי יפהפה והשני הוא כמעט כזה. הוא היה יכול להיות בלתי נשכח, אלמלא חוסר דיוק בבימוי.

דנה מודן, הידועה כיוצרת והכוכבת של סדרות הטלוויזיה הנהדרות "אהבה זה כואב" ו"ככה זה", יודעת לשזור שנינות באנושיות כואבת. הפעם מינון החומץ נמוך, אולי בגלל המקור שממנו נבעה היצירה. כבמאית קולנוע היא נעזרה בכישרונם הרב של הצלם ירון שרף, ושל המעצבת האומנותית הגיאורגית סופו באזגדזה (שצבעה את המלון הקטן בצבעים עמוקים). ועדיין יש בסרט רגעים שבהם אפשר להבחין בגרעין רעיוני חכם שלא קיבל מימוש מלא, כמו הסצנה בבית הקברות שבה משהו שמתחיל כזיוף של רגש מתפתח לרגע של יופי אמיתי. אך למרות פספוסים פה ושם, "הנכס" אורג היטב סיפור עשיר וייחודי שוודאי יכבוש לבבות.

4 כוכבים
>> "הנכס" // בימוי: דנה מודן. עם רבקה מיכאלי, שרון סטרימבן, אורי הוכמן, אנדג׳ה סאווארין. ישראל 2024, 110 דק'