סת' רוגן מבוטל: "הסטודיו" מצחיקה, קרינג'ית וגם מעוררת מחשבה

אחת מתופעות הצד היותר מעניינות של עידן Me Too היא שעל הוליווד נכפתה המטלה לפתח מודעות עצמית. תעשיית הבידור נאלצה להודות בכך שמי שמושך בחוטים הם לא בהכרח אנשים טובים, וככל הנראה לא מעט מהם מנצלים את כוחם על האנשים שתחתיהם – שחקניות, שחקנים, במאים, עובדי הפקה ומי שלא נקלע בדרך. המודעות העצמית הזאת הכריחה את היוצרים ואת האולפנים להכיר בכיעור ההוליוודי, ולהסתכל לו בעיניים גם כשזה ממש לא נעים. ובסדרה החדשה של אפל TV+, "הסטודיו", זה ממש לא נעים – בקטע הכי טוב שיש. 

>>

את "הסטודיו" יצרו סת' רוגן ושותפו אוון גולדברג ביחד עם פיטר הייק ואלכס גרגורי, שעבדו ביחד על "ויפ". את רוגן וגולדברג לא ממש צריך להציג, אבל אולי ראוי להזכיר דווקא את עבודתם הטלוויזיונית בשנים האחרונות שממוקדת סביב פרנצ'ייז "הבנים" ו"פריצ'ר". במילים אחרות, יש כאן מפגש די משוגע בין שני סגנונות מאד שונים של הומור. הסדרה עוקבת אחר מאט רמיק (סת' רוגן) נציג הפקה מטעם אולפני "קונטיננטל" האגדיים (והפיקטיביים, כמובן). מאט, כביכול, עובד במשרת החלומות שלו וחולם להפיק סרטי קולנוע אמנותיים ופלצניים, ולשנות את הכיוון שאולפני "קונטיננטל" הולכים אליו,  שהוא כמובן ממוסחר עד התחת. יום המזל שלו מגיע כשמפטרים את מנהלת האולפן פטי לי (קתרין אוהרה), שאחראית על רצף כישלונות מביך. כשמאט מתמנה לתפקיד במקומה, הוא צריך להתמודד עם הציפיות של בעל האולפן מכוון הרווחים גריפין מיל (בריאן קרנסטון), אך גם עם גחמות של טאלנטים (שלרוב מגלמים את עצמם), תוך כדי ניסיון להוכיח שאפשר לגרוף מיליארדי דולרים גם מאמנות איכותית. 

כפו שאפשר להבין מהניימדרופינג הקצרצר, יש כאן קאסט מרשים, וכשמרטין סקורסזה צץ בתפקיד אורח מבריק ברור שאין בפרק הראשון רגע מיותר אחד. מה שכן יש בו זה המון שוטים ממושכים שמייצרים דריכות ומשרתים נפלא את הקומדיה, שניצבת בפרונט בכל רגע. לפרקים זה עשוי לגבול בסלפסטיק, אבל מרכז העניינים הקומי מתרחש בתסריט, ומדובר בסדרה שהיא סיר לחץ שמוביל להמון סיטואציות שאנחנו כמעט ולא רוצים לראות, אבל אין דרך להוריד את העיניים מהמסך. ועם דיאלוגים כתובים כל כך טוב, לא פלא שאפל TV הוכחה את עצמה כיורשת של HBO. למעשה, ברמת הדיאלוג זה הסדרה מרגישה כמו יורשת ל"יורשים", עם דמויות פטפטניות ודיאלוגים זורמים ומלאי רבדים. "הסטודיו" מזכירה גם מעט את "הפרנצ'ייז" של יוצר "ויפ" ארמנדו יאנוצ'י, אבל אני מאמין שהסדרה של רוגן ושות' תחזיק יותר מעונה אחת, בעיקר כי היא לא מוותרת לאף אחד. כולל לעצמה.

כשרואים את סת' רוגן, באמצע סצנת וואן-שוט, מדבר על מה זה וואן-שוט ועל האפקט שלה – זה מייצר את אותה המודעות העצמית שנכפתה על הוליווד, ופועל ממש לטובה. כולם חשופים לביקורת, החצים נורים לכל עבר, וזה נהדר כשזה קורה יחד עם שחקנים ובמאים שאנחנו מכירים ומזהים, גם אם הם לפעמים מופיעים רק לשנייה. יש לא מעט שחקנים ובמאים מפורסמים שמגלמים את עצמם, וזה עובד ממש טוב ביחד, על אחת כמה וכמה כשאנחנו רואים את מאט רמיק עושה טעויות קלאסיות כמו לחשוב שנוכחות מנהל האולפן על הסט יכולה להועיל לסרט. הרי ברור לכולם היום שהתערבות אולפנים בתוכן היא אחת הבעיות הכי קשות שהוליווד מתמודדת איתן, וכמעט בלתי אפשרי להישאר באיזון מושלם בין האנשים שפותחים וסוגרים את הברז לבין הטאלנטים והיוצרים.

"הסטודיו" גם מצחיקה, גם קרינג'ית וגם מעוררת מחשבה, ואפילו מערבת את הצופה רגשית. עם זאת, ההצלחה האמיתית של הסדרה היא בעצם קיומה בשירות הסטרימינג של אפל – יש כאן קבוצת יוצרים, שחקנים, במאים ומפיקים שמציבים מראה לאנשים בחליפות שמושכים בחוטים בשירות סטרימינג, שעושה בדיוק את מה שהם מטיפים לו: יצירת תוכן איכותי עם התערבות אמנותית מינימלית (כמובן שלא מנחמדות). "הסטודיו" היא  קומדיה נפלאה של אסונות ואני מבטיח לכם שלא תצליחו להוריד את העיניים מהמסך.