נפלאות שתיית היום // הספד למתי "המקלל" לנדשטיין

ליאור הרגיל, בעלי המנזר, מספר על האיש שידע לשתות, לקלל וגם לספר סיפור טוב. הספד למתי לנדשטיין, שהלך לעולמו בגיל 90

מתי המקלל. צילום: תומר אפלבוים/הארץ
מתי המקלל. צילום: תומר אפלבוים/הארץ
7 במאי 2019

איך מסכמים 90 שנות חיים? חיים. ובחיים גם שותים – ולא במקרה את ההלוויה שהתקיימה ביום ראשון בחרנו להמתיק בכמה כוסיות של וודקה, ולמצות דרכה את חיותו של האדם הנטמן באדמה.

את מתי הכרתי לעומק רק באמצע שנות ה־2000. התחלתי לפקוד את החמארה שלו בעקבות הסגירה של "בית הבירה" ברחוב אלנבי, אז חיפשתי מקום חדש וקבוע, שאינו המנזר, לבירה של צהריים.

מעטים המקומות שבהם יכול בן אדם להתרווח בנחת ולהרוות עצמו בשעות הצהריים והבוקר, ולכן התחברתי בקלות לחמארה הכובשת של מתי, לחברה המבדרת במקום ולבירה במזיגה אטית מושלמת. כמו בית הבירה שנסגר, גם מתי הסגיר נטה למטבח האשכנזי, עם הגפילטע פיש, הרגל הקרושה ושאר החשובים. מצאתי את המקום המושלם בשבילי, מושלם למעשה לכל שתייני היום, המכנה המשותף של הקהל שהורכב מבעלי מקצועות חופשיים, בטלנים, עובדי לילה שמושכים לשעות הבוקר, וכמובן – גמלאים.

היה אפשר להתיישב בפינה וללגום בירה בשקט, ואפשר היה גם להצטרף ללהג האינסופי באחד הפרלמנטים התוססים בשולחנות הסמוכים. בדרך כלל לא נהגתי לקחת חלק בנוהל הקבוע של לקוחות קבועים ולמשוך את מתי בלשונו (נו טוב, למשוך זו לא מושג מדויק כל כך, הרי הוא נענה לזה בחפץ לב) לדואט קללות עסיסיות וציוריות. מעבר ליכולת המפותחת מאוד לקלל, באמתחתו היה תמיד שפע סיפורים מרתקים, והאיש ידע לספר סיפור, על היסטוריה רחוקה וקרובה, מהשואה ועד בכלל.

במשך כל שנות קיומו המקום של מתי המקלל כמעט לא השתנה, למעט השירותים שנוספו השנה והחליפו את בול הפגיעה ששירת את המקום עשרות שנים, וגם האמיצים השתמשו בו רק כשבאמת לא הייתה ברירה והשלפוחית הכריעה. חלק סברו שמתי "התעדן" בשנותיו האחרונות, אבל הסיבה האמיתית לדעתי נעוצה בכך שיותר ויותר נשים התחילו לפקוד את החמארה, ומתי, בהיותו ג'נטלמן אמיתי (שהשתדל לא לקלל בנוכחות אישה אבל לא תמיד הצליח), החליט להתחשב בהן ולהשקיע באינסטלציה מודרנית. או לפחות באסלה.

עוד הרגל ייחודי ומשעשע היה למקום: הלקוחות שמביאים מטעמים ומשתפים את חבריהם לשולחן, מפיצוחים ועד צנצנת גפילטע פיש, ומלווים בבירות גולדסטאר שופעות ראש קצף של מזיגה אטית. וככל שזורמת הבירה, זורמות השיחות הקולחות. שתייני היום צועקים בקולי קולות בוויכוח פוליטי סוער, אבל גם יודעים להניח לך לבד אם שקעת בהרהורים והעדפת להקשיב בלבד בלי לקחת חלק בדברי ההבל או דיונים ברומו של עולם. אין לך ברירה אלא להקשיב, כי מוזיקה לא מתנגנת במקום של מתי, מקסימום הטלוויזיה פועלת על מהדורת החדשות בערב (מה שמעורר סבב ויכוחים חדש). אם מגיעים ממש בבוקר, שומעים את פלורנטין על בליל צעקות הסוחרים וצפירות המכוניות וברקע שקשוק כוסות לעוברי אורח שחוטפים בירה מהירה על בדלפק החיצוני.

חיים גורי תיאר זאת טוב יותר ממני בספרו "רשימות מבית היין", שלמרות שמו והיעדר היין מתעד סיפורים מ"מתי המקלל": "מתי, בעל ה'פאב' או ה'ביסטר'" הזה, מוצאו מפולין, עלה ארצה ב־1946 באוניית מעפילים, לחם במלחמת השחרור והלאה. גבר אלים, כרסתן במקצת, מעורב בין הבריות, נוטה להתערב בשיחות לקוחותיו, בעיקר כאשר מישהו בקרבם מרגיז אותו. עליי לומר כי המקום הזה משמש גם כפרלמנט שבו נידונים, לא פעם, הגורליים שבענייני התקופה".

למזלי התאפשר לי להכיר לאהוביי את המקום שמאחורי המילים של גורי. הם אמנם כבר לא פגשו אותך, מתי, בשיאך, אך הבינו היטב את חיותך. שנינו כמדומני לא מאמינים בכוח עליון, אבל השארת חתיכת היסטוריה ואקווה שהיא תישאר עם רוחך, כך שתוכל לקלל מלמעלה "שתשבור רגל ויהיה לך 10 דולר לרופא".