"אנקת גבהים": עבור ילדה שבזה לסופים טובים, זו רומנטיקה

זה היה מזמן. מאוד מזמן. בין ערימות ספרים ישנים בספריית בית הספר גיליתי את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, ומצאתי את עצמי נסחפת בסיפור האהבה המטלטל שבין הית'קליף לקתרין. היתום המאומץ והילדה הרגישה מוצאים שפה משותפת, שאט אט מתפתחת למעין ברית או חיבור קוסמי. עד כאן הכול כשורה, ואביה של קתרין אף מתחיל לחבב את היתום העני ומעדיף אותו על פני בנו הביולוגי, אך כשהאב הולך לעולמו יחסי הכוחות משתנים. האח המריר מתעמר בהית'קליף, משפיל אותו ומתייחס אליו כאל משרת, ובאופן כללי ממאיס עליו את החיים. קתרין מצדה מפנימה את מעמדה כאישה בראשית התקופה וויקטוריאנית. היא מחליטה להינשא לאדגר לינטון האמיד ושוברת את לבו של הית'קליף, שעוזב מבלי לומר שלום.

>> "אל עצמי": הדבר היחיד שחשוב זה מה שחשבתי על הספר כילדה בת 9

כעבור שלוש שנים הוא חוזר, נאה ועשיר מתמיד, כביכול התגשמות שאיפותיה של קתרין – אלא שכאן נכנסת לתמונה תאוות נקמה עזה, שמקורה באגו הפגוע של ילד עני ונטול מעמד חברתי. בזה אחר זה הית'קליף פוגע בכל מי שסביבו. הוא חוטף וכולא את בתם של קתרין ואדגר, מעניק לאחיינה של קתרין אותו יחס מבזה ומשפיל שספג בעצמו, ומנצל את בנו שלו כאמצעי להשתלטות על ירושת המשפחה. קתרין מצדה נחלשת פיזית ונפשית. היא נקרעת בין אהבתה להית'קליף לבחירה הרציונלית שעשתה, ולבסוף מתה זמן קצר לאחר לידת בתה.

ביני – אז ילדה בכיתה ה' בתל אביב – לבין קתרין מיורקשייר הפרידו יותר ממאה שנים, אבל לאהבה אין זמנים וגבולות. הבית האפלולי, הגשם והסערה הצטיירו לנגד עיני בבהירות, כשהם מעניקים משנה תוקף למצבן הנפשי של הדמויות – טריק ספרותי משומש, כך למדתי שנים אחר כך בחוג לספרות אנגלית, ובכל זאת יעיל מאוד. פנים הבית קר, פשוט ומוזנח, משדר קיפאון רגשי. אפילו שמו "אנקת גבהים" מייצר תחושת מועקה. הקור והאפלוליות הופכים את האחוזה לישות מוחשית כמעט, מעין דמות פראית ובלתי צפויה שסוחבת אחריה היסטוריה טעונה. נופי אנגליה הקודרים, הגבעות והרוח הסעירו את הדמיון וחידדו את תחושת הזרות והשונות גם בתל אביב.

אהבתי את הדמויות הפגומות, האגואיסטיות והאימפולסיביות, שמסכינות עם הנסיבות אך אינן מקבלות אותן, אנושיות כל כך בשברון הלב שלהן. קתרין והית'קליף אינם נסיך ונסיכה מהאגדות, אלא אנשים שנסיבות החיים הפגישו אותם. הבחירות שהם עושים מובילות לתוצאה טראגית, שדיברה אל לבה של הילדה שבזה לסופים טובים. בהמשך, החיבה לקדרות גותית הלכה והתעצמה לכדי אהבה לז'אנר ולגיבורים השבורים שלו – דוקטור פרנקנשטיין והמפלץ, ג'יין אייר היתומה ודרקולה, קורבנות של ניכור, בדידות ושדים פנימיים.

בראייה לאחור, אנקת גבהים היה עבורי הרבה יותר מספר קריאה. עד היום הוא זכור לי כמפגש בוסרי ומסקרן עם עלילה שאינה מנסה לרצות. בסוף יש אמנם איזשהו קלוז'ר, אבל הוא רחוק ממחוזות ה-and they lived happily ever after. העובדה שללב אין היגיון, ושעצב מטלטל הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה, סדקה משהו בתמונה הרומנטית שילדים נוטים לצייר לעצמם. בשנות המעבר בין ילדות לבגרות קשה לתפוס שאהבה יכולה להיות כואבת ומסובכת ועדיין אמיתית. אחר כך לומדים.