"המשחק של אנדר": הספר שגילה לי כל מה שהצבא לא לימד על מלחמה

את הספר הראשון שלי קראתי בגן הילדים, בגיל 5 – ספר שאני זוכר עד היום על ממלכת הפירות. אחר כך, בגיל 6, כבר עברתי לספרים רציניים יותר כמו "דייוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס, ההיכרות הראשונה שלי עם ספרות יפה. לא ידעתי אז דבר על ספרות מדע בדיוני, ועבורי לפחות – חייזרים ורובוטים היו שייכים לטלוויזיה וקולנוע.

>> "אנקת גבהים": עבור ילדה שבזה לסופים טובים, זו רומנטיקה
>> "אל עצמי": הדבר היחיד שחשוב זה מה חשבתי על הספר כילדה בת 9

כל זה השתנה כשחבר סיפר לי על "המשחק של אנדר", ואמר לי שזה סיפור על ילד כל כך חכם עד שהוא יודע בדיוק איפה להכות כדי לפגוע ביריב שלו. אז חשבתי שמדובר בסיפור על כוחות על. ביקשתי מאמא שלי לקנות את הספר, וניסיתי לצלול לעולם שיצר אורסון סקוט קארד. אבל לקח לי רגע להבין את הקטע. בעולם של סקוט קארד, ילדים מוצלחים במיוחד נשלחים לפנימייה צבאית – בה נותנים להם להלחם אחד נגד השני בקרבות מסוכנים, על מנת להכין אותם למלחמת קיום עם חייזרים. ובתור ילד, לקח לי זמן להבין את חוקי העולם, שדורשים להפעיל יותר את הדמיון. אז התקדמות הקריאה שלי הייתה די איטית, כי בכל זאת –  ילד בן 9.

ככל שהתקדמתי, כך היה לי ברור – למרות שהספר עוסק בילדים, זהו לא ספר לילדים. הילדים בעולם הזה מתבגרים במהירות – הם חכמים, מוכשרים וחלקם גם חסרי רחמים. הם חיים במציאות בה מנטרים אותם מגיל קטן, אז הם מקבלים יעוד בשלב הרבה יותר מדי מוקדם. דוגמה מצוינת לכך היא המאמרים שכותבים אנדר ואחותו תחת שם בדוי לאורך הסיפור. בגיל 9 חשבתי שהמשמעות של להיות אדם מבוגר היא לבזבז מלא כסף וללכת לישון מתי שאני רוצה, אבל פתאום קראתי בספר על ילדים בגילי שנלחמים, ומפרסמים מאמרים עוד בעשור הראשון לחייהם. אני זוכר איך, תוך כדי קריאה, נכנסתי לקרבות בין הילדים, לאבידות בדרך, ופתאום לקראת הסוף, הספר עושה פנייה חדה והופך לספר פילוסופי על תורת הלחימה, על פי אורסון סקוט קארד.

זו היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בספר הזה – כשאנדר מגלה את האמת על האימונים שלו, על האויבים שלו, על מלחמה ועל שלום. אנדר, שהפך מילד מחונן למצביא הכי חשוב בהיסטוריה האנושית, לימד אותי הרבה יותר מכל ספר אחר, ושלח אותי למסע של הרהורים במדינה שמאז ומתמיד עסקה באויביה יותר מאשר באזרחיה. ילד ישראלי לא יכול לחמוק מהמלחמה, וזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות שלה, ללא תיווך של משרד החינוך.

הפעם השנייה שהתאהבתי בספר הזה הייתה שנים אחר כך, כשהייתי חייל. הזמן עבר ו"המשחק של אנדר" נעזב עם ספרים אחרים על הספסל השכונתי. באותה תקופה השתתפתי בסדנת תיאטרון לחיילים של בעז דבי וירון אדלשטיין בסמינר הקיבוצים, ובסוף כל סדנה היה על המשתתפים להביא מתנות לחברי הקבוצה. ירון, המנחה של הסדנה, הביא לכל אחד ספר שנבחר במיוחד עבורו עם הקדשה אישית. אני קיבלתי ממנו את "המשחק של אנדר".

אמרתי לו שעבר המון מאז שקראתי את הספר, והוא אמר לי בתגובה שזאת הזדמנות מצוינת לקריאה חוזרת – וכמה שהוא צדק. למרות שאורסון סקוט קארד הוא סופר בעייתי, לאור דעותיו המיושנות נגד הקהילה הלהט"בקית, אך אי אפשר להתעלם מכישרון הכתיבה שלו, במיוחד בספר הזה. חשבתי על קורס המ"כים שעשיתי, חשבתי על כל מה שלימדו אותנו בו על פיקוד והנהגה, ועל כל מה שלא לימדו אותנו – חמלה, לראות גם את האויב שלי כבן אדם, והבנת האויב. לא היה לנו בקורס מ"כים הבנה של מה זה מוות, או מהי מלחמה צודקת, או בכלל – הבנה של מהי מלחמה. 

כך התאהבתי בספר פעמיים, ובגילאים שונים. הוא שמור אצלי עכשיו היטב בספרייה, ורק מחכה שאני אפתח אותו שוב. ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי דווקא עכשיו זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו נמצאים במלחמה חסרת יעדים וחסרת אסטרטגיה שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק הדברים שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מהם. הוא גם הזהיר מגייז, אבל הוא בן 73. אז לא ידעו מה זה גייז.