במבט לאחור: 11 הסרטים הכי איכותיים שראינו בשנה האחרונה

מסכנים שכאלה

סרטו המסחרר של יורגוס לנתימוס הוא גלגול מודרני של סרטי המפלצות הליריים של שנות ה-30 של המאה ה-20, עם ווילם דפו בהופעה נוגעת ללב כמדען בעל חזות מפלצתית שהשתיל את מוחה של תינוקת בת יומה בגוף אמה המתה. הסרט עורר ויכוחים סוערים סביב השאלה אם הוא פמיניסטי, או שזה עוד מבט גברי מחפיץ על אישה שמוצאת את עצמה דרך סקס. אני מצאתי שבלה בקסטר – בגילומה העילאי של אמה סטון – היא אחת הגיבורות הכי נפלאות שנראו בקולנוע מזה זמן רב. היא כל כך ייחודית, סקרנית, אותנטית, ולא נותנת לשום דבר להכשיל אותה בדרכה לגילוי עצמי, שצריך להקים מועדונים על שמה.

נשארים לחג

סרט אינטימי ומקסים שמצליח להתריס נגד הקיטש הטיפוסי לסרטי חג מולד, ובה בעת להיות נאמן לרוח החג. הוא מספר על היחסים שמתפתחים בין מורה מריר ולא ידידותי לבריות (פול ג'יאמטי בהופעה מוחצת) לבין הטבחית האבלה על מות בנה (דויין ג'וי רנדולף הנפלאה) ותלמיד מרדן שנשאר בפנימייה במהלך חופשת החג. אלכסנדר פיין עובד עם תבנית דרמטית מוכרת מסרטי פנימיות לבנים, ועל פניו אינו עושה שום דבר חדש. אבל מה שהוא עושה, הוא עושה בתשומת לב, בתבונה ובאמפתיה עמוקה. הסרט משחרר את הדמויות מכל הקלישאות הקולנועיות שדבקו בהן במהלך השנים, וגורם לנו להתאהב בהן, לכאוב את כאביהן ולשמוח בניצחונותיהן הקטנים.

על עשבים יבשים

סרטו האפי של נורי בילגה ג'יילן הוא ההיפוך הגמור של "נשארים לחג". הוא מספר על מורה לציור ששובץ ללמד בבית ספר בכפר נידח, והוא מת לברוח משם ולחזור לאיסטנבול. בהתחלה הוא מצטייר כאיש ידידותי ונבון, אך ככל שהסרט מתקדם הוא נחשף כאדם מתוסכל, מתנשא, קנאי, בוגדני ומורה גרוע, הנאשם על ידי שתי תלמידות בהטרדה מינית. הקו העלילתי הזה אינו נפתר באופן שיספק את הצופים, והוא מותיר אחריו שאלות מהדהדות, אך יש לציין שהנשים בסרט (בהן מורה צולעת שהגיבור משחק עם רגשותיה) בוגרות ומודעות יותר מהגברים. זה סרט חכם ועמוק ומרהיב עין, העוסק בתמות גדולות שעניינן איך אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו.

מתחרים

על פניו זה סרט טניס עם זנדאיה, אבל זה בעצם "ז'יל וז'ים" (טריפו, 1962) עם טניס כמטאפורה ליחסים. סרטו של לוקה גואדנינו נחווה כדקונסטרוקציה אירופאית של מלודרמה הוליוודית, והוא מבוים בתנופה ובמבע עשיר, חושני וסוער. הוא מתאר מערכת יחסים ארוכת שנים בין שני טניסאים – פטריק החרמן (ג'וש אוקונור) וארט החלבי (מייק פייסט) – והאישה שביניהם. הסרט מקפץ כמו כדור טניס בין הווה לעבר, והבנתנו את מערכת היחסים המשולשת הולכת ומעמיקה ומשתנה, כמו גם יחסינו אל הגיבורים. זה סרט אינטלקטואלי, ערמומי, סקסי, טעון רגשית ומלהיב – סרט צעיר לאנשים בוגרים.

חולית: חלק 2

זה לא סרט המשך, אלא חלקו השני של הסיפור המסופר בספרו של פרנק הרברט מ-1965. הסרט הראשון מ-2021 בנה בקפידה את העולם ואת הפוליטיקה הגלובאלית, והסרט השני קוטף את מה שנזרע בו, ומסתער על העלילה במלוא העוצמה. דני וילנב רקח שילוב מעורר השתאות של חיזיון מד"ב מעוצב להפליא, אפוס תנ"כי עמוק ורחב, סיפור רענן ושובה לב על אהבה ראשונה, אקשן מסעיר וקולנוע מזהיר. בעידן של סרטים מנופחי תקציב על גיבורי-על קומיקסיים שנגזרו מקרטון, "חולית: חלק 2" מזכיר לנו מהו גיבור אמיתי, עם קווי מתאר מיתולוגיים ונפח אנושי ומוסרי.

אנורה

סרטו של שון בייקר מתחזה לקומדיית לילה פרועה, אך סופו חושף את העצב העמוק שהיה שם כל הזמן. "אנורה" זורם בטבעיות בין הגוונים המתחלפים של הסיפור על חשפנית וזונה (מייקי מדיסון המצוינת), שנישאת בנישואי בזק בלאס וגאס לבנו הילדותי והמפונק של אוליגרך רוסי, ומופתעת לגלות שהיא אינה כלה רצויה. אבל יש לה איזשהו מושג קלוש על השיח העכשווי על קורבנות נשית ועל זכויות של נשים, וכשהיא נדרשת על ידי הורי החתן לבטל את הנישואים היא לא מתכוונת לוותר בקלות. בייקר לקח השראה מ"לילות כביריה" של פליני (1957), ואף שהסרטים שונים מאוד, יש בהם את אותו שילוב מדויק של גיבורה נאיבית, ריאליזם חברתי, הומור סלפסטיקי, וכאב לב שתופס את הצופים לא מוכנים.

העבריינים

אם אי אז, בימי הגל החדש הצרפתי, קלוד שברול, ז'ק ריווט ורובר ברסון היו כותבים ומביימים יחד סרט על שוד בנק, יש אופציה שהיה יוצא להם משהו כמו "העבריינים", שנבחר לייצג את ארגנטינה באוסקר. סרטו של רודריגו מורנו מתחיל כמו דבר אחד, ואז יוצא לטיול בין סוגים שונים של קולנוע. אחרי הפתיחה הוא בוחר לעקוב דווקא אחרי מישהו שנגרר לסיפור בלי להתכוון, וככל שהוא מתקדם הסגנון שלו נעשה יותר משוחרר ואידיוסינקרטי, ארוג במיני הכפלות והשתקפויות ומתובל בהומור אקסצנטרי מחויך. בעצם המבנה שלו, "העבריינים" כמו מדגים את הטיעון של פקיד הבנק שהחליט לגנוב 650,000 דולר ואז להסגיר את עצמו (אבל לא את הכסף) – במקום להיכנע לתבניות מוכתבות הוא בוחר בדרך עצמאית, ואם מתמסרים לה היא בהחלט מהנה ומעשירה יותר.

פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם

"פיוריוסה" אינו מנסה לחקות את הייחוד של יצירת המופת שקדמה לו, ולכן הוא נחווה כחלק אורגני מהסאגה, כפי שמצהיר שמו המלא. הסרט מרכיב את המיתוס של הגיבורה העזה והשתקנית של "כביש הזעם" (הפעם בגילומה של אניה טיילור-ג'וי), החל מילדותה במרחב נשי, דרך חטיפתה והעברתה מיד ליד בעולם חסר תקווה, שבו היא מנסה לשרוד בין שני מנהיגים אימתניים, מונעת על ידי שני רצונות עיקריים – לחזור הביתה ולנקום. בגיל 79 ג'ורג' מילר שב ומוכיח שאף אחד לא מביים אקשן כמותו. הדרמה האנושית מעט פחות מגובשת, אבל מילר יודע לספר סיפור באמצעים ויזואליים ולזרוע זרעים שיניבו פרי, וגם כאן יש רגעים מרגשים, כמו פצצה שמתפוצצת בירוק במקום באדום, ונותנת תקווה לשמירה על צלם אנוש למרות הכל.

קפיטאנו

סרטו של מתאו גרונה (במקור – "אני קפטן"), על שני נערים מוזיקליים מסנגל שחוצים את אפריקה במטרה להגיע לאירופה, ובדרכם נתקלים באנשים שמנצלים אותם ללא רחם, הגיע לארץ באיחור של שנה. בשנה שעברה הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי. זה קולנוע חברתי והומניסטי במיטבו, קשוח אך גם מרומם לב, שמאייר דיוקן מרגש של נער בעל חלומות (סיידו סאר הנפלא) שלוקח אחריות על הסובבים אותו בלב מדבר מוסרי. לרגעים הסרט נפרד מהמציאות הבלתי נסבלת לטובת הזיה בטעם פאזוליני שמאפשרת לגיבור להמשיך הלאה בלי לוותר על נשמתו.

אנטומיה של נפילה

ז'וסטין טרייה משתמשת בתבנית של דרמה משפטית כדי להציג לנו אנטומיה של התפרקות של זוגיות בין סופרת מצליחה (סנדרה הולר בהופעה מזהירה) ובעלה המתוסכל. יצירת המופת המתעתעת הזו מרתקת אותנו למה שהוא בעיקרו רצף של דיאלוגים בין מספר מצומצם של דמויות. אלה דיאלוגים נבונים, מדוקדקים, עתירי רבדים וניואנסים – אפשר לכתוב מאמר שלם על השימוש המבריק בשלוש השפות. בהדרגה מתבהר שמבחינת הדרמה הרובד המשמעותי ביותר של הדיאלוגים הוא השפעתם על הבן העיוור בן ה-11, שמתעקש לשבת במשפט ולהקשיב לעדויות ולהקלטות. אף שלא היה בבית כשאביו נפל אל מותו, דניאל מתגלה כגיבור האמיתי של הסרט, שלוקח על עצמו את הבחירות הכי מהותיות. גם כלב הנחיה שלו – בורדר קולי צרפתי שזכה בפרס "Palm Dog" בפסטיבל קאן – מקבל נקודת מבט.

סרט בונוס: כולנו זרים

העיבוד החופשי של אנדרו היי לספרו של טאיצ'י ימאדה מ-1987 לא זכה להפצה מסחרית בארץ, ובמהלך השנה האחרונה נחשף רק בהקרנות ספורות בסינמטק ובקולנוע לב. אבל הוא כל כך כל כך עדין ועצוב, וכל כך יפה, שזה לא לעניין לשכוח ממנו כאילו לא היה. אנדרו סקוט מגלם את אדם, תסריטאי המתגורר בבניין דירות כמעט ריק. לילה אחד מתדפק על דלתו שכן שיכור (פול מסקאל מ"גלדיאטור 2") ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים ששולחת את אדם להתבונן בחייו. הוא הולך לבקר בבית הוריו שנהרגו בתאונה כשהיה בן 12, ומוצא אותם כפי שהיו כשראה אותם לאחרונה. ג'יימי בל וקלייר פוי נהדרים בתפקידי ההורים, וסקוט מרגש עד מאוד כגבר הבודד שמספר להם על חייו אחרי מותם, עדיין נזקק לאישורם.