העולם של אתמול
"מלון גרנד בודפשט" הוא יצירה וירטואוזית נוספת של ווס אנדרסון, המציירת את קורותיו של עולם קסום ומרגש שמעולם לא היה
"העולם שלו נעלם זמן רב לפני שהוא נכנס אליו, אבל הוא שמר על האשליה בחן מופלא". כה נאמר על גוסטב, שוער במלון יוקרתי במדינת זוברובקהשבמזרח אירופה וגיבור סרטו המופלא של ווס אנדרסון. "מלון גרנד בודפשט", שנכתב בהשראת כתביו של סטפן צווייג, נפרש כמעשיה המסופרת על ידי בעל המלון מר מוסטפה (פ' מוריי אברהם) לסופר (ג'וד לאו), ומתרחש בעולם שמעולם לא היה קיים מחוץ לסרטים של ווס אנדרסון. כמו תמיד, העיצוב המדוקדק מדמה בתי בובות (התחושה מועצמת בשל גודלי מסך המשתנים בהתאם לתקופות), ותנועות מצלמה מפתיעות שמדגישות את פרטי הפרטים של התפאורה ושל השתלבות האנשים בתוכה. גם המוזיקה עתירת הגוונים של אלכסנדר דספלה תומכת בטון הקומי. אבל הפעם, כמו ב"רכבת לדרג'ילינג" הפנטסטי, מתוך החזות האגדתית הצבעונית והמצועצעת מפציע רובד של רגש עמוק ואמיתי – כי הסרט בכל זאת עוסק בעולמנו שלנו ובמה שכל כך חסר בו.
הסיפור שבתוך הסיפור מתרחש בשנת ה־30, כשלתוך המרחב השלֵו והמהודר של המלון הוורוד בהרים המושלגים מתחילים לחדור גורמים זרים – מהגרים מארצות לא לבנות וחיילים של משטר פשיסטי ממדינה סמוכה, שמדיהם מעוטרים באותיות ZZ. גוסטב (רייף פיינס), השוער במדים הסגולים שיודע מה הלקוחות רוצים לפני שהם יודעים זאת, הוא דמות חד פעמית ונהדרת ביותר. עם היותו ג'יגולו של האורחות הזקנות והעשירות, הנימוס והאדיבות שלו אינם חיצוניים אלא זורמים בעורקיו. וכשהוא מכניס את נער המעלית זירו מוסטפה (טוני רבולורי בהופעה חיננית) תחת כנפיו, הוא עושה זאת במלוא מובן המילה. יחסיו עם זירו מביאים אותו להתמודד עם הגזענות שלו עצמו, והוא מכניע אותה באמצעות נימוס שכמותו אבד מהעולם.
הסיפור מסתבך, כמו שאומרים, כשמדאם ד' הקשישה (טילדה סווינטון באיפור כבד) הולכת לעולמה ומורישה לגוסטב ציור יקר ערך. בנה האיום (אדריאן ברודי) מסרב לקבל את הגזרה, וגוסטב מוצא עצמו נאשם ברצח הזקנה. סיפור המעשה משתרג לכיוונים מפתיעים, סוריאליסטיים ועם זאת אנושיים לגמרי, הכוללים ציור גנוב, עוגות קרם שהן מעשה אמנות ממס לבבות קשים, איגוד מחתרתי של שוערי מלונות, רכבל בעל מסלול בלתי אפשרי, מרדף במוזיאון שכולו מחווה ל"המסך הקרוע" של היצ'קוק, ועוד שפע המצאות חזותיות ועלילתיות עתירות דמיון שכולן משתלבות היטב בסיפור. ומתוך כך הסרט מנסח אמירה הומנית ונוגה על חשיבותם של דרך ארץ וגינונים נאים – לא אלה המזוהים עם צביעות מעמדית, אלא נימוס אמיתי וגורף שבא מתוך כבוד עמוק לבני האדם באשר הם. יש כאן נוסטלגיה לאותם ימים יפים שלא היו באמת של הרי הקסמים של אירופה הלבנה, מתוך מודעות חדה לכך שמתוכם צמח הכיעור האנושי הגדול ביותר.
כמעט כל השחקנים שאי פעם עבדו עם אנדרסון התייצבו לספק הופעות אורח, והם מתואמים היטב עם סגנון הבימוי האקסצנטרי שלו, אבל הדרמה האנושית כולה נשענת על כתפיו של רייף פיינס, המגיש הופעה מושלמת בתפקיד כמעט בלתי אפשרי.
השורה התחתונה:אנדרסון מפליא לגולל מעשיה קסומה, מענגת וגם עצובה