קפה שכונתי כמו פעם ויער נדיר בתל אביב. העיר של אדית בן גיטה

אדית בן גיטה (צילום: אופק ורונה אבשלום)
אדית בן גיטה (צילום: אופק ורונה אבשלום)

אדית בן גיטה היא מיוצרות הקעקועים הבולטות בתל אביב, וזה גם כי היא ציירת מחוננת שתערוכתה החדשה מציגה כעת בגלריה קורידור בנווה צדק. לכבוד המאורע סחטנו ממנה שלל המלצות אקזוטיות על החיים בשכונת המשתלה, על קפה שהוא הרבה יותר מזה ועל קפה מושלם עם הילדים. בונוס: מרימים לפשוטע!

>> אדית בן גיטה היא אחת המקעקעות המקוריות והבולטות בתל אביב, וגם ציירת שמציגה בימים אלה ועד סוף יולי את תערוכתה "איפה שגבולות נפגשים" בחלל החדש של גלריה קורידור (שבזי 39 תל אביב). העיסוק האמנותי המתמשך שלה מתמקד בתרבות היופי, ובמיוחד באובססיה של החברה המודרנית לנעורים, שימור, ופחד מהזדקנות. האמנות שלה שואבת השראה מציוויליזציות עתיקות, תוך שהיא מתמודדת עם תפיסות עכשוויות של זמן וקיום, ובמבטה – המגדר מאבד מכוחו המגדיר. 

>>.השווארמה הכי טעימה וכיכר שהיא בית שני // העיר של עילאי גרין
>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל

אדית בן גיטה והתערוכה בגלריה קורידור (צילום: אוסף פרטי)
אדית בן גיטה והתערוכה בגלריה קורידור (צילום: אוסף פרטי)

גדלתי בצפון בעיר פריפריאלית שנקראת מגדל העמק. הייתה לי ילדות זהב, גדלתי מול יער בלפור, ובתוך הבית שלי ההורים שלי בנו פטיו עם עץ ענק שמגיע עד לקומה השניה, על מפתן הדלת שלי, ממש בתוך הבית. לכן המעבר לתל אביב היה מאוד קשה. המעבר הוא טבעי בתור אמנית, אך העירוניות היא פחות בשבילי ולכן עברתי לצפון תל אביב, לשכונת המשתלה הירוקה, שמאוד מזכירה את המקום בו גדלתי.

כן, זה קעקוע (צילום באדיבות סטודיו גידה)
כן, זה קעקוע (צילום באדיבות סטודיו גידה)

1. לה מיה

בגלל כל האמור, הייתי רוצה להמליץ על הקפה השכונתי שלנו שנמצא בתוך הכיכר ונקרא "לה מיה". זה בית קפה קטן שאליו כל השכונה מגיעה, ממש כמו בימים של פעם, לשבת לקפה. יש קינוחים ומאפים ובעיקר המון חברים טובים. באזור של בית הקפה יש גם ירקן ואטליז, מה שמזכיר לי מאוד את הבית.
יעקב שבתאי 31 תל אביב

כמו פעם. אדית בקפה לה מיה (צילום: סלפי)
כמו פעם. אדית בקפה לה מיה (צילום: סלפי)

2. ביתא קפה

בית קפה נוסף, מחוץ לשכונה שלנו אך מאוד קרוב אליה. אנחנו רוכבים לשם עם האופניים. אני מאוד אוהבת להגיע לשם עם חברים ועם הילדים – יש לי שני ילדים קטנים, סת וטרה. מול בית הקפה יש פארק שעשועים קטן מה שהופך את הבילוי לנהדר: ההורים יכולים לשבת, לאכול ולשתות, והילדים משחקים ממול בטווח ראייה.
ברודצקי 17 תל אביב

ילדים, לכו לשחק. ביתא קפה (צילום: צילום: אפיק גבאי)
ילדים, לכו לשחק. ביתא קפה (צילום: צילום: אפיק גבאי)

3. יער המשתלה

היער מוכר בעיקר לדיירי השכונה אבל זה מקום מדהים לבילוי בשבת. המקום האהוב עלי תמיד מאז שאני ילדה הוא בילוי ביער, גם כי גדלתי מול יער. יער בתוך בתל אביב זה דבר די נדיר למצוא, ולכן ההמלצה שלי היא לצאת ולחקור ולמצוא דווקא את המקומות הירוקים בין כל הבניינים.

לא להאמין שזה בעיר. יער המשתלה בשכונת המשתלה (צילום: אדית בן גיטה)
לא להאמין שזה בעיר. יער המשתלה בשכונת המשתלה (צילום: אדית בן גיטה)

4. לילו בר יין

מקום בילוי נוסף באזור שלנו, הפעם לשעות הערב: מסעדה עם אוכל מצוין ויין טוב, ממש חמש דקות הליכה מהבית. בילוי נפלא לערב. המקום מקושט בנרות וכלים עתיקים בשילוב עם אורות מעומעמים ואווירה יוצאת מן הכלל.
בני אפרים 280 תל אביב

גם לשכונת המשתלה מגיע. לילו (צילום שרון בן־דוד)
גם לשכונת המשתלה מגיע. לילו (צילום שרון בן־דוד)

5. קפה אסיף

מול המקום שבו הסטודיו שלנו נמצא, סטודיו גידה, ממוקם קפה אסיף המדהים. הם מציגים תערוכות מתחלפות הקשורות באוכל, מביאים שפים מתארחים כל שבוע ומגוונים כל הזמן את התפריט. הם אפילו מגדלים את העשבים שלהם במרפסת של המסעדה.
לילנבלום 28 תל אביב

ממש לא רק קפה. ערבי חמישי בקפה אסיף (צילום: חיים יוסף)
ממש לא רק קפה. ערבי חמישי בקפה אסיף (צילום: חיים יוסף)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

רחוב לילינבלום. הרחוב עצמו מדהים, אבל הדיסוננס בין המקום בו אני גרה לבין המקום בו אני עובדת הוא עצום. אני מאוד אוהבת לחוות את שני הצדדים הקיצוניים של העיר, אבל מה שמפריע לי הוא הבנייה שמתקיימת כבר כמעט עשור, מהרגע שפתחנו את הסטודיו, ועד היום. כמובן שאני מבינה את הצורך בגורדי שחקים, אך זו התלונה היחידה שיש לי 🙂

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "יופי מסוכן" נתן לי הרבה השראה. הוא מדבר בדיוק על מה שאני עוסקת ביצירות שלי, ועוסק במודל היופי תוך בחינה מתמשכת בניסיון השימור האובססיבי של הנעורים. התכלות מול שימור. קיטלוג ונצחיות. הסרט פשוט גרם לי להתרגש ולהיגעל בו זמנית: הסטנדרט של היופי והלחץ לשמר את היופי הזה עד שיגעון. זה דבר שהחל בתקופות קודמות וממשיך עד ימינו אנו. היצירות שלי מציגות נשים מתקופת הרנסנס בשילוב עם חרקים מהטבע. הן אינן באות להלל את היופי אלא גם לערער עליו. חרקים יכולים לעורר גועל, פחד, עם היופי הטבעי הגדול שלהם. הניגודיות הזו מביאה איתה את השאלה על אידיאל היופי מי מגדיר אותו, ומה נותר כשהוא דועך.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה קראתי את סדרת הספרים "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. ספר שמתאר את החיים האמיתיים של סופרת, את ההשראות שלה, את החיים הקשים שלה, בניסיון להצליח ולצאת מתוך שכונה קשת יום ואיך היריבות מול חברתה הטובה הפכה אותה להצלחה מסחררת. הרגשתי חיבור אמיתי לחיים שלה בתוך מהפכה שמתרחשת גם בעולם עצמו וגם בעולמה הפנימי בתור אמנית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לאחר פרוץ המלחמה מצאנו את עצמנו עושים הרבה קעקועי הנצחה לאנשים שאיבדו את יקיריהם או אנשים שהיו בתופת ורצו להנציח את הזיכרון. עשינו תערוכה של סטודיו גידה, יחד עם האוצרת מיכל קרנסי בגלריה יערה. התערוכה נקראה "חרוט בזיכרון" בתערוכה הצגנו דמוי עור שעליו קעקענו קעקועים אמיתיים שנעשו בעקבות שבעה באוקטובר ללקוחות שרצו להנציח את הכאב. ולחרוט בזיכרון. את ההכנסות תרמנו למטה החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהצליח לגרום לי לחייך בזמן מלחמה הוא התל אביב שאני רוצה להרים לו: בר אלמליח, הידוע בשם "הפשוטע". הכתיבה השנונה והאינטליגנטית שלו על המלחמה, בצורה צינית רדיקלית, פשוט הצליחה להרים לי את המורל להעלות לי חיוך על הפנים בכל פעם שראיתי פוסט שלו.