הדיל הכי טוב בעיר ומיקרופון לצרוח לתוכו שיכור. העיר של איתי גל

איתי גל הוא מוזיקאי, קומיקאי ויוצר וידאו, בן 29. בשנתיים האחרונות התחיל לצמוח כמוזיקאי עם "לא מחדש לכם כלום", אלבום עצוב-מצחיק שכתב בעקבות פרידה והפיק כפרויקט וידאו עם קליפים מטורללים, קאמאוז אייקוניים וצלילה הומוריסטית ומפוכחת לנושאים כמו מחשבות אובדניות, בעיות תפקוד מיני והפחד להמשיך הלאה. במקביל, צמח כיוצר רשת עם מאות אלפי צפיות בטיקטוק בזכות סרטוני תחקיר נוקבים על סדרות ילדים כמו "ארתור" ו"איש התפוח" וסרטוני AI שהגיעו לכותרות כמו פרק סאות'פארק על המהפכה המשפטית שנכתב עם ChatGPT ומערכון "שכחו אותי בקריית שמונה" ב"ארץ נהדרת". איתי גל יופיע בהופעה אקוסטית ברביעי 24.7 (פתיחת דלתות 20:30) בעזרא בר, אברבנאל 38.

>> מקום שמצייר חלומות ומסעדה שהיא כאפה לפנים // העיר של רוני נתנאל
>> פריז, ברלין, בנגקוק, יוון. והכל ממש כאן // העיר של מיכל מזר

1. פושן בר

כשרק עברתי לתל אביב והייתי סטריאוטיפ מהלך של בחור אחרי פרידה, הפושן היה ממש דקה מהבית שלי והייתי הולך לשם כמעט כל יום כדי להשתכר ולחפור לברמנים. זה בר שהוא גן עדן לגיקים, כולל גימיק חמוד של קוקטיילים שמגיעים בבקבוק זוהר וזרחני בצורת שיקוי. בפושן לא משנה מי אתה, אתה אף פעם לא הבן אדם הכי מוזר בחדר. זה בין המקומות היחידים בתל אביב שהרגישו לי כמו ברים שראיתי בסרטים – אני נכנס וכולם מכירים את כולם, אפשר לפתוח עם כל אחד שיחה בכל רגע נתון. הכול שם פשוט עובד: המוזיקה תמיד בווליום מושלם שמאפשר לדבר בלי לצרוח, יש מגוון משוגע של אלכוהול שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר ותפריט האוכל שם מסתכם בדיוק בטוסט – אבל וואו, איזה טוסט. כששיכורים במידה הנכונה, הטוסט הזה הוא הביס הכי טוב שתחוו בחיים שלכם. אה, ובכל ערב שם מגיע השלב שמתנגן שיר של טניישס די וכל הבר צורח את המילים ביחד שזה תמיד כיף. אלנבי 16

2. מטבח לילה

גיליתי את המקום הזה הכי באגביות כשהסתובבתי רעב בלילינבלום והופתעתי ממש לטובה. יש להם דיל חמוד כזה שנקרא "ארוחת חברים" שזה בדיוק מה שזה נשמע. הדיל הזה הוא אחד מה-value for money הכי טובים שנתקלתי בהם בעיר. מלא אוכל ממש טוב. מלא אלכוהול ממש טוב. אבל מה שבאמת עושה את המקום זה שפשוט יש שם אווירה כיפית ממש. כאילו כל המלצרים עוברים הכשרה בלהיות מרימים. הפלייליסטים שהם משמיעים שם תמיד טובים. מקום קלאסי לבוא עם חברים, לאכול ולשתות מלא ולהרים אחד לשני. לילינבלום 20

3. האגם הגווע

בשנים האחרונות יש פתאום פיצוץ בעיר של חנויות גיקיות עם קטע. כלומר, חנויות מיתולוגיות כמו קומיקס וירקות או קומיקאזה קיימות כבר הרבה שנים, אבל משהו באגם הגווע מרגיש אחרת. זו חנות קומיקס, אבל זה גם בר סאקה, אבל יש שם גם הופעות והרצאות. הם נותנים מלא במה לאמנים קטנים ומקומיים מכל הסוגים, עושים מלא סוגים של שת"פים וירידי דוכנים ועניינים ומשהו במקום וכל התרבות שלו פשוט ממלא איזה וואקום גיקי-אמנותי-יצירתי שהיה כאן. אציין לטובה גם את יוקה והמפלצות, חנות מעולה שמרגישה כמו האחות האבודה שלהם ועושה דברים דומים. לבונטין 2

4. עזרא בר

עזרא בר מגדירים את עצמם באינסטגרם שלהם "סלון אירוח, מוזיקה וקוקטיילים" והתיאור הזה מדויק. זה בר קטנטן שיש בו הופעות וג'אם סשנים ובאמת מגישים בו קוקטיילים מעולים, והאווירה כל כך ביתית וכיפית שזה יותר מרגיש כמו לשבת בסלון של מישהו מאשר בבר. קל לפספס את המקום הזה כשעוברים לידו, כי הוא באמת פצפון ומתחבא בין כל הבלגן של פלורנטין, אבל הוייב בהופעות החיות שם הוא פשוט משהו אחר לגמרי. אני גם לגמרי במקרה מופיע שם ברביעי 24.7 ואתם מאוד מוזמנים. אברבנאל 38

5. בלנבי בר

זאת בחירה קצת מוזרה אבל אני עומד מאחוריה. בלנבי הוא בר קריוקי על רחוב אלנבי. זה דפנטלי לא לכולם. גיליתי בשנים האחרונות שאני מאוד, מאוד, אוהב קריוקי. לפעמים גם ללכת לבד. והמקום הזה מאוד מאפשר את זה. יש שם תמיד אסופות אקלקטיות של אנשים, גם קבוצות וגם יחידים, שכולם באים כדי להשתכר ולצרוח אל תוך מיקרופון. לא ישפטו אותך לא על בחירה איזוטרית ולא על בחירה סחית. אתה קובע ואתה עושה מה שכיף לך. השומר שבחוץ הוא אדם אייקוני ומתוק שכבר שנים, בכל פעם שאני עובר שם, מזמין אותי להיכנס ומספר לי בהתלהבות על האוכל והקריוקי וקשה לי לעמוד בפניו. צילמתי שם את אחד הקליפים שלי והבעלים של המקום היה חמוד ברמות ועזר בכל מה שהיינו צריכים. בקיצור, אפשר מאוד להנות שם אם יש לכם את היכולת לשים בצד את כל הציניות והשיפוטיות שמושרשת בנו כלפי ברי קריוקי. אלנבי 35

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי. כולו. ואני אומר את זה בצער כי יש לי המון סנטימנטים לרחוב הזה. התחלתי את המסע התל אביבי שלי כשעברתי לדירת חדר קטנה ומסריחה באלנבי. מתחת לבניין שלי היה בר להט"בי פצפון וחנות לצעצועי מין. הכרתי באלנבי את בת הזוג שלי, אריאל, שעברה לגור בחצי השני של הדירה המחולקת שגרתי בה. היינו שכנים קיר ליד קיר ומהר מאוד התאהבנו, התחלנו להשאיר את הדלתות פתוחות ובטעות קצת עברנו לגור ביחד בלי ששמנו לב. זה היה רחוב מוזר ומטורלל ושבור אבל היה לו הרבה קסם, עד שבשלב מסוים התחילו שם עבודות הרכבת הקלה. מאז הרחוב הפך לסיוט. חפרו ושיפצו לנו על הראש, רוב הזמן בשעות הקטנות של הלילה, מדי פעם קמנו בבוקר וגילינו שהמדרכה מחוץ לבית שלנו שבורה ואנחנו צריכים לקפוץ על קרש עץ כדי לצאת מהבניין בכלל. כל הרחוב הפך לאתר בנייה מלא במפגעים בטיחותיים מטורפים. כשגרתי שם אחד השכנים אמר לי "אל תדאג, גג חודש הם מסיימים פה". עברו שנתיים מאז ולא התקדמו שם בסנטימטר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אוקיי, היר מי אאוט: מוזיאון אורי גלר. היה לי כאן סיפור מעניין. לפני כמה שנים עשיתי סרטון על הצד האפל של פוקימון, ובין השאר סיקרתי שם את התביעה של אורי גלר נגדם בגלל הפוקימון קדברה שמבוסס עליו. מסתבר שאורי גלר בעצמו משתמש הרבה בסרטון הזה בהרצאות והקרנות שלו, אז שלחתי לו הודעה וביקשתי שיוסיף לי קרדיט. הוא היה מאוד חמוד, נענה לבקשה והזמין אותי על חשבונו לסיור במוזיאון שהוא פתח ביפו. זו הייתה חוויה לא נורמלית. תגידו מה שתרצו על הבן אדם או על כמה שאתם מאמינים בכוחות שלו, הוא סטוריטלר ושואו מן גאון ופשוט אגדה מהלכת. הוא עובר שם באקלקטיות בסיפורים על הקשרים שלו עם ג'ון לנון, מייקל ג'קסון, יצחק רבין, מי שתרצו. הוא היה כל כך חמוד גם, הצטלם עם כולנו, חתם לנו על כפיות מכופפות, שאל את כולנו אחד אחד אם נהנינו. ממליץ ברמות. הרבה זמן לא נהניתי ככה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המחזמר "הסוף" והפסקול המטורף שלו שנמצא בספוטיפיי. גילוי נאות – היוצרים של המחזמר הם חברים טובים ולתקופה גם עזרתי להם לתחזק את הסושיאל של המחזמר, אז יצא שראיתי אותו מספר די מביך של פעמים. זה גם באמת, ככל הנראה, המחזמר המקורי הכי טוב שהיה פה בארץ. ומאז פרוץ המלחמה הוא פתאום קיבל איזה טוויסט מאוד מעניין. דווקא בתקופה שפתאום הייתי שקוע בשאלות קשות על חיים ומוות, היה משהו מאוד מעודד ומשחרר בלשמוע שירים שעוסקים במוות בצורה כל כך כיפית שלא לוקחת את עצמה ברצינות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון "ברית הלביאות", ארגון שתומך במשפחות לילדות, ילדים ונוער טרנסג'נדרים. מעט לפני המלחמה, אחי בן ה-18, גיא, שם קץ לחייו. היינו מאוד קרובים ואהבתי אותו מאוד. ביום ההולדת ה-18 שלו בקיץ הקודם הלכנו יחד ליורוטריפ מטורף שכלל הופעות של הלהקות האהובות עלינו – טניישס די ו-The Who. הקשר ל"ברית הלביאות" הוא שגיא היה טרנסג'נדר. הוא קיבל תמיכה והכלה מלאה מהמשפחה והחברים שהקיפו אותו, אבל נאבק באופן יומיומי עם התמודדויות נפשיות שלא אפשרו לו להמשיך יותר. אבל – וזה אבל גדול – הוא נחשב יוצא דופן מאוד חריג בסטטיסטיקה. התאבדויות בקרב טרנסים קורות, כמעט תמיד, אצל אלו שלא מקבלים הכרה בזהות שלהם והמשפחה לא מקבלת אותם. "ברית הלביאות" עוזרות למשפחות לקבל ולהבין את השינוי המורכב הזה. הסוויץ' הזה בתפיסה של משפחות באמת יכול להציל חיים.

 מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רותם מאירס, אמנית אפקטים ותלת מימד גאונה (האתר שלה / האינסטגרם שלה) שהיא גם חברה מאוד טובה שלי מאז גיל 13, מהימים שהיינו מדברים במסנג'ר ובישראבלוג. אפשר גם בין השאר לראות אותה רוקדת עם ריז קיצוני בקליפ שלי "גבר מדוכא" והיא גם עשתה אפקטים ופוסט כמעט בכל הקליפים האחרים. צריך להרים לה כי היא מאוד מוכשרת ואחד מהאנשים הכי מגניבים בעיר הזאת.

מה יהיה?
לפעמים יהיה ממש חרא ולפעמים יהיה ממש מדהים. אלה החיים פה. וזה ממש חרא אבל גם ממש מדהים.