לצעוד יחד ברוח הקלה ולתפוס את השקיעה. העיר של אלינור מילצ'ן

אלינור מילצ'ן היא אמנית רב-תחומית העוסקת בצילום, כתיבה, איור ווידאו-ארט. היא יצרה מגוון פרויקטים, הופעות וידאו חיות עם תזמורת ומיצגים ציבוריים בישראל, אירופה וארה"ב. בימים אלו עולה המופע האימרסיבי "Say My Name" שיצרה יחד עם במאית התיאטרון רונית מושקטבליט במרחב HaDive לאמנות ברחוב התחייה 27, כחלק ממתחם 3426 העולה ופורח.

>>

המופע, בהשתתפות אורה מאירסון, רעות עג׳מי, רוברטו פולק, נינה קוטלר, בן זאב רבי ותומר שרון, מזמן חוויה תיאטרלית המתרחשת בחדר ההמתנה של הלא-נודע ומזמין את הקהל להסתכל על החיים והמוות מנקודת מבט קצת אחרת. תוך שזירת החוויות האישיות של הצופים עם הנרטיב של ההצגה, נרקם מסע רגשי עוצמתי המדגיש את סיפורי החיים השונים של כל אדם ואדם, שתמיד מלווים בזיכרונות, חרטות ווידויים. בטרמינל שבין העולמות, צפות ועולות מחשבות ושאלות על הזיכרונות אותם נרצה לנצור לעד, על המורשת שנשאיר אחרינו ועל מי יהיה האדם האחרון שיזכור אותנו. עוד פרטים וכרטיסים כאן

רוברטו פולק, נינה קוטלר ותומר שרון ב"Say My Name" (צילום: אלינור מילצ'ן)

1. HaDive

מרחב חדש לאמנות שמיועד לטפח סביבה שיתופית עבור קשת רחבה של יוצרים. המקום הוקם בזכות מאמצים שלי ושל רונית מושקטבליט, ושיתופי פעולה עם מתחם 3426 ותיאטרון נוצר. Hadive הוא מקום שבו יצירתיות, חינוך וקיימות מתלכדים כדי להגות עתיד טוב יותר. שם גם מתקיים המופע החדש Say My Name שיצרתי יחד עם רונית. אני מרגישה קצת יותר תקווה בכל פעם שאני שם.
התחייה 27 (בפינת התחייה-הרצל)

מקום ליצור בו אחרת. ההצגה Say My Name במרחב Hadive (צילום: אלינור מילצ'ן)

2. הסטודיו שלי

במבנה שמאכלס אמנים ויוצרים, אפשר לחוש את האנרגיה אפילו דרך הקירות ובמסדרונות. זהו מקום בו נזרעים רעיונות שמתחילים להתפתח ולהתהוות לאט לאט.
רחוב אבן גבירול פינת אנטקולסקי (בניין המשרדים הישן של בזק)

זוכרים שפעם היה פה דואר? זוכרים שפעם היה דואר? בניין בזק באבן גבירול (צילום, בן קלמר)

3. חוף המרינה

בין המרינה של תל אביב לחוף הכלבים הצפוני, אפילו בימים העמוסים של הקיץ, תמיד אפשר למצוא נקודה על החול בסוף היום, לשקוע בה ולצפות קדימה. אני מגיעה לפה לעיתים קרובות יחד עם ילדיי בימי שישי כדי לתפוס את השקיעה של השבוע.

רואים את הרצועה הפיצפונת משמאל, אז שם. חוף המרינה (צילום: שאטרסטוק)

4. תולעת ספרים

אין סיכוי לצאת משם בידיים ריקות. המון מילים ומוחות שמצטלבים על המדפים או מעל לכוס הקפה במשך שנים, ובכל פעם מחדש זה מזכיר לי את כוחה של המילה, כמה כל מילה חשובה.
מלכי ישראל 9

יש דברים שלא משתנים. תולעת ספרים (צילום: יחסי ציבור)

5. שדרות בן גוריון

הקטע שבין שדרות שלמה המלך ועד לחוף. אחד הדברים שלקחתי מחוכמתה של מאיה אנג'לו הוא תמיד ללכת עם האנשים שהיו טובים אליך בחיים. אז בכל פעם שאני מגיעה לשדרה שנקראת על שמו של ראש הממשלה המוצלח ביותר שהיה לנו כאן, ושצעד פה מדי בוקר בדרך אל החוף, אני מיד מוצפת געגועים. כדי לא להרגיש לבד, אני מביאה את כל מי שהיה טוב אליי אי פעם בחיים להלך איתי לאורך השדרה, לצעוד יחד מתחת לעצים, ברוח הקלה. "נראה כי הדבר שיש לעשות, הוא להכין את עצמך לכך שתנסה להיות הקשת בענן של מישהו אחר"

היידה פולה, צועדים. הפסל של שירה זלוור, שדרות בן גוריון בסמוך לבית בן גוריון (צילום: כפיר סיון)

מקום לא אהוב בעיר

דיזנגוף סנטר! אני שונאת קניונים. אני מרגישה כמו כבשה בעדר שדוחפים לצרוך כמו כל השאר. אני אבודה שם ומבולבלת. אף פעם לא מוצאת את דרכי ולא את המכונית שלי לצורך העניין.

לא כולם אוהבים, מתברר. דיזנגוף סנטר (צילום: יעקב בלומנטל)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
Say My Name. בכל פעם שאני רואה את המופע, את השחקנים אומרים את המילים שכתבתי עם רונית מושקטבליט – אני המומה שהוא בכלל קיים. השחקנים פשוט מדהימים, וזו חוויה כל כך שונה שבאמת עומדת בזכות עצמה, לטוב ולרע.

תומר שרון ב"Say My Name" (צילום: אלינור מילצ'ן)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ציור מוקדם של מארק רותקו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן ואז הוא הוצג ברטרוספקטיבה מקיפה של רותקו בפריז. הוא נקרא "התבוננות". ציור שהוא כמו חלון של בית. חלון שהוא כמו פיצול של הנפש. סינתזה בין עולם מופלא לבין מצב האדם. בצד אחד, יושב אדם, במצב של התבוננות עמוקה, בצד השני, גלובוס קטן בצבעי כחול ולבן. שאר החדר ריק וצבוע באפור כהה, אבל יש משיכת צבע לבנה ממש זעירה בקצה של החדר שנראית כמו אור, או כמו פתח למשהו. ציור שצויר בשנת 1937 ומשרטט במדויק את המצב הקיומי שלנו כאן ועכשיו. התבוננתי בו ובכיתי בשקט.

מארק רותקו, התבוננות, 1937

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
רשת בתי הספר דרכא. אני מאמינה שחלק מהסיבות שאנחנו נמצאים במצב הנורא הזה קשור לחוסר חינוך, ידע וקבלה של האחר. דרכא עוסקת בזכות של כל ילד לחינוך איכותי וערכים חזקים, ללא קשר למקום מגוריו, להשכלת הוריו, להכנסת משפחתו או למוצא האתני שלו. הם פועלים בכל רחבי הארץ לצמצום הפערים שבין הפריפריה לערים הגדולות. הם ממשיכים כל הזמן לתמוך בתלמידים ובמשפחות בתקופה המטורפת הזו, ומלווים משפחות של כמה מבוגרי בתי הספר שנפלו במלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יעל… שביקשה ממני לא לחשוף את שמה המלא. כשמשפחות החטופים רק החלו להתכנס בכיכר, היא מיד יצרה קבוצת ווטסאפ על מנת לספק להם אוכל ביתי מדי יום. עוד דרך לעזור ברגע של חוסר אונים מוחלט, באין תמיכה או אמפתיה מהממשלה. הקבוצה נפתחה בהתחלה לאימהות מהשכונה שלי, ולאט לאט גדלה ליותר מ-100 אנשים שמתחלפים במשמרות בישול במהלך השבוע. יעל עצמה גם תמיד מבשלת וגם תמיד מוצאת דרך להעביר את הארוחות לכיכר.

מה יהיה?
אני רוצה להאמין שבכל זאת משהו טוב עוד ייצא מהתקופה האיומה הזו. שהחיים חזקים יותר. אפילו אחרי השואה מצאו דרך לבנות מחדש, להתחבר מחדש, לגשר על הפערים ולשתף פעולה עם אלה שקראנו להם אויבינו. אני רוצה להאמין שזה מה שיקרה במאה ה-21, אבל זה ייקח שנים רבות של הרבה מאמצים ורצון הדדי לבנות את הגשר שבו נוכל להיפגש.