אסא אופק, יליד 1969 וממנהלי האוזן השלישית, מוציא בימים אלה את ספרו השני, "כלור" בהוצאת אפרסמון, רומן קצר מפיו של שחיין חובב, מיזנטרופ בודד בבריכה עירונית צפופה. ספרו הראשון, "החוּצה" מ-2017, זכה בפרס משרד התרבות ובציון לשבח בפרס קק"ל ע"ש יצחק ורחל גולדברג. הספר יושק ביום שישי, 9.10, באוזן בר, המלך ג'ורג' 48. דלתות ב-12:00 והכניסה חופשית. ישתתפו ערן צור, אפרת גוש, ענת עינהר, תופעת דופלר, יואב רוזן, אפרת ליפשיץ וגיא ברנע. המנחה של האירוע תהיה יסמין ישבי.
>> אסתטיקה רומנטית של קיבוץ וגדם עץ כואב. העיר של יסמין דייויס
>> פינג פונג בגן מאיר ולרכוב בלי ידיים בבן ציון. העיר של הדס שלו
>> שייק של שישי ומקום שכולו תרבות. העיר של מישל (תומר הראל)

1. פלאפל ד"ר סעדיה

כי הוא טעים באמת, כי יודה כל כך נחמד שזה מכעיס, כי אין שם צ'יפס מיותר והטחינה היא מלאכת מחשבת. כי ישי קעקע אותו על הרגל, ובעיקר כי הוא קרוב אליי גיאוגרפית באופן מרגש. שום פלאפל בחצי מחיר שממוקם 300 מטר צפונה לא יגרום לי לדלג עליו. וכן, צרבת. למי אכפת.
המלך ג'ורג' 45

2. "עופות בגריל שמעון" בטשרניחובסקי

עיצוב של מרפאת שיניים. חוויה של חדר המתנה במרכז הצמיגים והוונטיל. מה שהתחיל ככוך מתלחשש בשינקין נדד לאימפריית חדר אוכל מוכת ניאון בטשרניחובסקי, עם כרוניקה ידועה מראש של עוף, חמוצים ופיתה. "חבל שאני לא בא לעיתים יותר קרובות", אם לצטט את הפי וקסמן.
טשרניחובסקי 6

3. חומוס אבו אדהם

מרקם גלילי, גרגירים לבנוניים, שמן זית נצרתי, פיתות דקות – השבח לאל. גם אם כתבתי כאן פנטזיות מופרכות, זה החומוס המועדף עליי. את הדו"ח הראשון שלי קיבלתי שם. בירוקרטיה עם טעם. מאז שפוטוגרפיקס עזבו ליבנה, העיר ולא הרחוב, אני ממעט לבוא. גם הדו"ח בינתיים התיישן וטפח.
קרליבך 7

4. סמטת גלבוע

עליתי על הפטנט של לחתוך עם האופניים מלינקולן לרוטשילד דרך הסמטה הזו. עצים עצומים, רחוב עקלקל, קירות שנבלעים תחת מטפסים וצמחים. המעבר המהיר שם מזכיר נסיעה ברכבת, כשאתה מחליט לסגור בבת אחת את החלון. התנתקות ושקט. לדעתי גרים שם חבר'ה מאמיש.

5. קאנטרי קהילתי גורן גולדשטיין וקאנטרי קהילתי העלייה

הקרינו פעם בטלוויזיה החינוכית של שנות ה-70 מלודרמה בשם "שתי ספות". הילדה-גיבורה התלבטה רוב הסרט על איזו ספה לשבת: זו של האבא, "הפרענקית", או זו של האמא, "האשכנזית". היא אהבה את שתיהן וחייה נקרעו בין האחת לשנייה, בין האמא לאבא. זה מה שמעוררות אצלי שתי הבריכות הציבוריות האלה בדרום העיר. אהבה יוקדת ובית.
עמיקם 8, וולפסון 43

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

חפירות הרכבת הולידו את נרמול הכיעור והנגישו לנו את משפחות החולדות האורבניות, בדגש על רחובות החשמל, צ'לנוב, לוינסקי ומטלון. הן חוצות את המדרכות באדישות גוברת, שלהן ושלנו, והולכות ותופסות מקום אינטגרלי בנוף. אני חושש מהנינוחות מול מראות שמשדרים מגפות מהמאה ה-15. אנחנו פסע ממרדף העכבר אחר החתול. בכלל, הזנחת נווה שאנן רבתי היא מבחינתי פשע נגד האנושות. לפעמים נדמה שהמקום הוא לוקיישן של "Thriller" בלי המוזיקה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"חיים ללא כיסוי" של תום שובל. ישבנו חברתי ואני בסינמטק בסוף הסרט והבטנו זה בזו. חששנו לדבר. אולי אמרתי "וואו", אולי היא ענתה "כן". רק למחרת כל הסרט הזה הציף את הנשמה כמו סתימה בניאגרה שאיימה לפרוץ והנה מממשת את האיום. אני מתייחס לסרט הזה כאל אירוע חברתי. מופע קולנועי צלול בעכירותו, בוטה בזוהרו, רועש משקט, נודף מאסתטיקה מטונפת. מודה בצנעה שפה ושם הזכיר לי את הספר שלי. עצוב מה שנהיה מאיתנו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים. כל דבר שישפר את מעמדם של מהגרי העבודה וילדיהם וינטרל את פצצת הזמן החברתית הזו שמתקתקת בכיף שלה בדרום העיר, ואנחנו מתעקשים להיות עיוורים.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
הכי הייתי רוצה להפנות את הספוט ליואב רייס, המו"ל האמיץ של הוצאת אפרסמון, שצועד בטוחות דרך קירות וקהל מדומיין. אלא שבימי טרום בחירות אני בוחר בעינב צנגאוקר מאופקים. האישה הזו לא מפסיקה לרגש, לטלטל ולהסעיר אותי. היא הסמל לתל אביב בעל כורחה, גם אם היא מהפריפריה. היא ההיגיון שנלחם ברהיטות מפעימה על כל מה ששפוי, על ערכים שהתפוררו. כשאצביע לדמוקרטים אזכור אותה הרבה לפני שאחשוב על היו"ר. אם ננצח – זה בזכותה, ואני מאוד מקווה שיימצא לה מקום בהנהגת המדינה. אנשים כמוה נועדו לראשות ממלכה. זה הרי כל כך ברור. אני מתקשה להבין איך גולן זגזג שם. זה מעשה מטופש.

מה יהיה?
כל עוד הדת תשאב אליה את הרוב, העסק ילך ויחשיך. קשה לדמיין כאוס גדול יותר משנות שלטונו המאוחר של נתניהו, אבל כמי שמשתדל לשמור על פסימיות אני נוטה לחשוב שיש עוד לאן ליפול. ברשות האינצ'ים שעוד נותרו לי – כאן במדור, לא בחיים – אני מפציר בכם לקרוא את "חמניות עיוורות" של אלברטו מנדס, על מלחמת האזרחים בספרד. יש שם תיאורים מפלחי לב על בדידותו של האזרח ונחישותו של "אחיו" לקרוע מעליו את חירותו. ספר דק כמשקפת, הבוחן את העתיד לבוא מבעד לעבר שהתמוטט.

• העיר שלי