היר אמנית וידאו שבימים אלו מציגה בתערוכת סיום תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, ובתור מי שגדלה לאב קרמיקאי במרכז בעלי מלאכה, יש לה אהבה לדברים שעושים את העיר הזו יפה - בין אם הם מקרמיקה, ובין אם הם קיימים רק בזיכרון
יסמין דייויס (כאן עוקבים) היא אמנית וידאו שחיה ויוצרת בתל-אביב, בוגרת לימודי התואר הראשון ולימודי ההמשך של המדרשה לאמנות בית ברל, זוכת פרס שרת התרבות לתחום אמנות הוידאו לאמן צעיר לשנת 2016. בימים אלו היא מציגה במסגרת תערוכת סיום תוכנית הרזידנסי של ארטפורט "נונפיניטו", שם היא "מתבוננת על רגע הפורקן של העשייה האמנותית, הטומן בחובו חדווה לצד סכנת כיליון". נשמע אורגזמי, וכאן יש לכםפרטים נוספים.
>> פינג פונג בגן מאיר ולרכוב בלי ידיים בבן ציון. העיר של הדס שלו
>> שייק של שישי ומקום שכולו תרבות. העיר של מישל (תומר הראל)
>> כאפה של מזגן, ובירה במרתף צר. העיר של מעיין שלם
1. שינקין בזמן השקיעה
גדלתי במרכז בעלי מלאכה ויש לי סנטימנטים לכל הרחובות שסובבים אותו, ביניהם לרחוב שינקין של שנות התשעים. לצערי הרחוב מאוד השתנה, אבל מישהו פעם הפנה את תשומת ליבי, לצערי אני לא זוכרת מי, למשהו אחד שנשאר ללא שינוי, וזה האור שנופל על הרחוב בזמן השקיעה. אני ממליצה לצעוד בשינקין מכיוון לינקולן ועד המלך ג'ורג' בזמן השקיעה. השמש ממוקמת ממש מעל הרחוב וצובעת את כולו באור כתום. האור שלה כל כך חזק ומסנוור בזמן הזה, שזה כמעט בלתי אפשרי ללכת שם ללא משקפי שמש. אני אוהבת את ההסתנוורות הזו כי היא מזכירה לי שהעולם מתנהל כסדרו, למרות כל השינויים.
2. בית מרקחת מלצ'ט
בשינקין פינת מלצ'ט ניצב הבניין איפה שהיה פעם בית המרקחת של אביבה ואחיה (אני לא זוכרת את שמו ואפילו לא בטוחה שהוא אח שלה, אבל כן זכור לי שהוא הציע לי תכשיר למריחה להורדת הנמשים). היום אפשר למצוא שם גדר של אתר בנייה. הבניין נכנס לתהליך של שימור לפני בערך ארבע שנים ומאז לא ראיתי את אביבה. עצוב לי מאוד שכל כך הרבה מקומות שאהבתי ברחוב הזה נסגרו, ויחד איתם כל האנשים שעשו את הרחוב הזה למיוחד. במקומם נכנסה אוכלוסיה צעירה שיכולה לשלם את השכירות הגבוהה. העסקים הקטנים נסגרו והוחלפו בכל מני חללים שהוסבו לחדרי כושר וחיטוב הגוף. מדי פעם יוצא לי עדיין לראות ברחוב אנשים שגרים בשכונה עוד מהימים ההם. אני תמיד מרגישה כלפיהם איזה סולידריות לא מדוברת, גם אם הם לא יודעים שאני רואה אותם. אם תחפשו בגוגל "שינקין 50" עדיין תוכלו לראות את בית המרקחת הישן.
שינקין 50, תל אביב
3. מרכז יום לקשישים ע“ש גולדה ויהודה צוקר
את החצר הפנימית של המרכז, המחברת בין שני מבנים נמוכים בקומפלקס, גיליתי באחת המלחמות האחרונות. השער המפריד בין המרכז לקשישים לבין אשכול גני הילדים הסמוך נפתח כדי לאפשר לתושבי השכונה גישה למקלטים. שני המבנים של המרכז מזכירים מעט אסתטיקה רומנטית של קיבוץ, והחצר היפה שלו מוקפת בעצים, ביניהם שני עצי אקליפטוס גבוהים הניצבים בשער הראשי. באחד הבקרים ישבתי שם עם הכלבה הקשישה שלי מריה (שהיום כבר אינה בין החיים), ודמיינתי שאני עצמי קשישה ששמה גרטה. המחשבה הזו מילאה אותי בשלווה ונחת.
רש"י 48, תל אביב
4. ארטפורט
בשנה האחרונה ארטפורט הפך ללא ספק לאחד המקומות האהובים עלי בתל אביב. במדינה שבה האפשרות ליצור נהיית פחות ופחות מובנת מאליה, וכל כך קל להישאב להישרדות היומיומית של המחייה, ארטפורט היה בשבילי מקום שאיפשר את המחויבות והשקט ההכרחיים כל כך לעשייה. ארפורט מנוהל ומוחזק על ידי נשים שנותנות מעצמן למקום ולאמנים באופן טוטאלי. בלעדיהן המקום הזה לא היה יכול להיות מה שהוא, אי של שקט בתוך מציאות אלימה.
העמל 8, תל אביב
5. הסטודיו לקרמיקה של רעיה שטרן ואתי גורן
לסיום הרשימה אני בוחרת במקום אהוב במיוחד. הסטודיו לקרמיקה של רעיה שטרן ואתי גורן, בו הן עובדות ומוכרות את העבודות היפות כל כך שלהן. הקשר שלהן למשפחה שלי התחיל עם אבי דניאל דייויס, שהיה קרמיקאי בעצמו, והוא נמשך עד היום. תוכלו לזהות את הסטודיו בעזרת הבוגנביליה בצבע פוקסיה שצומחת מעל שער הכניסה של המקום.
זבולון 39, תל אביב
מקום לא אהוב בעיר
גדם העץ שבגן עופר (גן העיר). מקום אהוב שהפך לכואב הוא השטח שבו נמצא גדם העץ בשולי גן העיר, מול שדרות בן גוריון. צומחים מסביבו עצים רבים, אך הוא כנראה היה העץ הגדול מכולם. כך לפחות אפשר לנחש ממראה הגדם העצום שנותר, ומהשורשים הארוכים המתפרסים לכל עבר על פני האדמה. לדעתי, יש מידה רבה של יהירות אנושית בכריתת עץ כזה. כעת כל שנותר ממנו זה רק זיכרון עצוב, או ליתר דיוק, רמזים למה שהיה בימיו היפים לפני שנכרת.
השאלון
1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שבוע שעבר ראיתי את המופע "מארי", שנוצר על ידי חי כהן וחן כהן. זה מופע שצריך ללכת לראות, כל מילה שאגיד תעשה עוול לחוויה. אני רק אספר, מבלי לתאר את העבודה, שאחרי שהמופע הסתיים והתעורר בי דחף לבכות, הבנתי כמה הוא פתח לי את הלב, ושלפעמים הגוף שלנו מספר לראש מה חווינו ולא ההיפך.
2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אם אפשר לקרוא לתעופה של סיסי החומות, שפוקדים את השמיים בישראל בחודשים שבין מרץ ליוני, מופע, אז אבחר בהם. לראות אותם טסים יחד בלהקות בזמן הדמדומים בתקופה שבה בני אדם מפזרים כל כך הרבה רוע נתן לי הרבה השראה ותקווה. לשמחתי, יש להם כנראה אזור קינון בסביבת המבנה של ארטפורט, שבו שהיתי כל השנה האחרונה וצילמתי את עבודת הוידאו שלי. כך היה לי את המזל לצלם אותם מחלון הסטודיו ולהפוך אותם לחלק מהעבודה.
3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"רופאים לזכויות אדם", עמותה ישראלית לא ממשלתית שנאבקת למען זכויות האדם והזכות לבריאות, עבור כל בני האדם הנמצאים תחת שליטתה או אחריותה של מדינת ישראל. בין היתר, היא פועלת למען טיפול רפואי בחולים מהשטחים ובפלסטינים מרצועת עזה. עוולה נוספת, מהשיטתיות והרחבות ביותר, שמתרחשת בכל העולם ובכל רגע נתון היא זו של תעשיית הבשר. ראוי בעיני לתמוך ב"אנימלס", ארגון שמטרתו המרכזית היא לחשוף לציבור, שעיוור לעיתים מבחירה, את מה שקורה לבעלי החיים בתעשיות המזון.
4. מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
לכל הפעילים שעמלים ומקדישים את עצמם למען שימור העצים הוותיקים של תל אביב שהולכים ונעלמים.
5. מה יהיה?
אני מקווה שה-AI לא ישתלט על העולם.