הביסים הכי טובים וחוויה שמוציאה אותי מעצמי. העיר של אריק שנברגר

>> אריק שנברגר גדל במטבחים של קפה אירופה המתחדש ולאחרונה חזר להוביל את המסעדה אחרי שלוש שנים של התמחויות ועבודה במסעדות מכוכבות בניו יורק. "אני מאמין בבישול ישיר ופשוט שמתבסס על חומרי גלם מעולים", הוא פורש את משנתו. "אני מעדיף להשקיע זמן במציאת המוצרים הכי טובים ולבשל אותם בצורה הכי טבעית שיש, על גחלים ואש, מאשר להסתמך על טכניקות ומניפולציות מתוחכמות. המטרה שלי כשף היא שלמרות שאני מבשל למסעדה שלמה, כל אורח ירגיש כאילו בישלתי רק בשבילו".

>> קפה של כוח נשי והמקום הכי חשוב להיות בו // העיר של מיכל לויט
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

1. רומנו

יצא לי בעברי לעבוד עם אייל שני, והפילוסופיה שלו לגבי אוכל היא משהו שאני מכיר ומתחבר אליו. למרות שרשימת המסעדות שלו בעיר כבר בלתי נגמרת, פאשה, השף של רומנו, מצליח לקחת את הקו של אייל ולתרגם אותו בצורה חדשנית ורעננה, וכל זה קורה בסט-אפ האייקוני של בית רומנו.
דרך יפו 9

2. האופרה הישראלית

אני לא הטיפוס של אופרה. בפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתי בן 18, נגררתי עם בחורה שהייתה גדולה ממני בכמה שנים והייתי די מאוהב בה. אופרה היא לחלוטין הסביבה הכי לא טבעית שלי, אבל אולי זו הסיבה שאני אוהב את זה. יש משהו בחוויה הזו שמוציא אותי מעצמי, כאילו אני מתחזה למישהו שהוא לא אני, כמו שחקן שנמצא בדמות.
שאול המלך 19

3. יפו

אני כמעט ולא מוצא זמן לשוטט בארץ, אבל איכשהו יפו תמיד מצליחה למשוך אותי. יש שם קסם שאין בשום מקום אחר. הארכיטקטורה, הים, התיירים, ואולי זה הדו-קיום – הכול מתערבב יחד ויוצר תחושה של ניתוק. יפו גורמת לי להרגיש תייר בעיר שלי.

4. שוק הכרמל 

 אחרי ארבע שנים בניו יורק, עיר שבה הפוד קורטס הפכו לחלק ניכר מהתרבות הקולינרית, אני חוזר לשוק הכרמל ומבין שזה הפוד קורט הכי טוב בעולם. בלי תכנון, בלי יומרות ובלי עיצוב מוקפד. השוק נוצר בצורה הכי אורגנית שיש, וכל פינה בו היא הזדמנות לגלות טעם חדש. פה יש את הביסים הכי טובים, מנות שמספרות סיפורים של תרבויות, של משפחות, של עיר שלמה. השוק הוא בעיקר השראה.

5. הוטל מונטיפיורי

כשאני רעב ואין לי כוח לאתגרים, אני הולך להוטל מונטיפיורי. בתוך עולם שלם של שאלות ותהיות, בהוטל מונטיפיורי יש רגע של וודאות. אתה יודע מה אתה מזמין, אתה יודע מה אתה מקבל ואתה יודע שזה יהיה טעים.
מונטיפיורי 36

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב הכבושה ביום חמישי בלילה. לכאורה תל אביב היא עיר גדולה ללא הפסקה, אבל בשבילי היא קיבוץ קטן ואפילו משפחתי. אנחנו מצליחים להתעלם מהקורקינטים ומהנהגים של וולט שדורסים אותנו, אנחנו יודעים מתי להתעלם אחד מהשני ומתי להנהן עם הראש – הרמוניה! – ואז מגיע חמישי בלילה. ההמון משתלט, הרחובות מרגישים זרים, והעיר שלי הופכת למסיבת ענק שלא הוזמנתי אליה, ולא בטוח שהייתי רוצה. אני אוהב את תל אביב כשהיא לא פופ-אפ של גוש דן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
Ball Out Teder – כשספורט פוגש תרבות. טורניר כדורסל הרחוב בתדר היה מהרגעים המיוחדים שהיו בעיר לאחרונה. תדר, שכבר הפך למרכז התרבות האמיתי של העיר, יצר אירוע שחיבר בין עולמות ספורט רחוב וסצנת הלילה התל אביבית. בתקופה מאתגרת, הניצוץ בעיניים של כולם נתן תקווה והזכיר לנו למה אנחנו מאוהבים בעיר הזאת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט ״מישהו יאהב מישהו״ של הדס בן-ארויה זו היצירה האחרונה שבאמת נגעה בי. לצערי, אין  לי כל כך זמן ללכת לפעילויות מסוג זה לאחרונה. איכשהו, מאז המלחמה מה שהכי מרגש אותי זה בעיקר אנשים. 

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חמ״ל ההסברה של אלה קינן ודני בולר. בפרוץ המלחמה אלה קינן לקחה על עצמה את אחד הדברים שגם אותו הממשלה זנחה במשך שנים ועדיין זונחת, וזה הקרב על התודעה. בשבעה באוקטובר הממשלה והצבא נעלמו להם, ומי שהגיע ופעל הם האזרחים. כך קרה גם בקרב על התודעה, ואת זה חמ"ל ההסברה עושה עד היום. הם פועלים בלי מימון ממשלתי, רק עם מתנדבים ותרומות, ואם אנחנו רוצים להישאר פה כדאי שנעזור להם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לצעירים של העיר. המלצרים, הטבחים, הברמנים בני 25-21 (פחות או יותר), הדור שחווה את סגרי הקורונה כנערים, ושהמלחמה ביטלה להם את הטיול הגדול. חלקם במילואים, חלקם איבדו חברים, וכולם למדו מהר מדי איך להתמודד עם מציאות שמשתנה ברגע. הם חכמים, הם חדים והם העתיד. מגיע להם שנרים להם.

 מה יהיה?
האמת? אני עדיין מנסה לפענח את ההווה.