>> אתי ציקו (תעקבו דחוף) היא במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע, זוכת פרס אופיר 2025 לבימוי על סרט הביכורים היפהפה שלה "נאנדאורי" (שזכה גם בקטגוריות השחקנית הראשית, הצילום, עיצוב התלבושות והאיפור), והוא מוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה. תעשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בו על המסך הכי גדול שתמצאו.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> וייב שכונתי אינטימי וכלבים במקום בר // העיר של עלמה קרבט שמש
>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון

1. גשר יהודית

אין דבר שאני אוהבת יותר מלרכוב את העיר באופניים. הבריזה בתלתלים שמקררת מהלחות והחום, הקלות שבה אפשר לחצות את העיר מקצה לקצה, העצירות הספונטניות לשיחות חולין עם מכרים ברחוב. תל אביב היא פשוט עיר שנועדה לרכיבה באופניים.מאז שעברנו למזרח העיר, גשר יהודית – שמחבר בין ביתנו בביצרון למרכז תל אביב – הפך לשער שלי בין שני עולמות. המעבר עליו הוא לא רק פיזי אלא גם סימבולי: מצד אחד שכונת ביצרון – שקטה, קטנה וקהילתית, מלאה בבתי קרקע צפופים עם חצרות עצי פרי, ילדים שמתרוצצים ביניהם ודלתות פתוחות שמאפשרות חיי קיבוץ נדירים בתוך העיר. ובצדו השני של הגשר, תל אביב שוקקת החיים, דחוסה, רועשת, מטונפת, הלב הפועם של מרכז העיר.אני אוהבת לעצור לפעמים באמצע הגשר, להביט מעלה אל קו הרקיע ומטה אל האוטוסטרדה של איילון, וכשהגשר רועד תחתיי – להרגיש את שאון העיר.

גשר יהודית מואר בצבעי הגאווה, 2025 (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)

2. הפנסיה

לפני כשנה נפתח בר הפנסיה בלוינסקי פינת אלנבי, ומאז הוא ניצב שם בטופ על תקן בר הבית שלי. מקום שהבעלים שלו הם גם קולנוענים וגם להטב"ים – שילוב מושלם שהפך אותו מיד למוקד עליה לרגל של כל אנשי התרבות והרוח המקומיים. מעבר לשם המדליק ולעיצוב השיקי מלא העץ שנעשה כולו בעבודת יד, המקום מצליח לאסוף אליו תמהיל נדיר של אנשים טובים ומחויכים, וייבים מושלמים לשיחות עומק ויין משובח ונגיש לכל כיס לסיים אתו את היום. זה מקום של מפלט ונחמה, עם אוכל טעים טעים (ממליצה על הכרישה בתנור ובמצב שכרות מתקדם יותר על הנקניקייה). הכי כיף לשבת מקדימה בחלק שפונה לרחוב או לצאת לסיבוב דאווין בחצר האחורית הנדירה, כשהוורמוט עולה קצת לראש.
לבונטין 2 תל אביב

סוף סוף יוצאים לפנסיה, חח. הפנסיה (צילום גיא סחף)

3. שוק התקווה

לפני שעברנו למזרח העיר גרנו ממש מעל שוק הכרמל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יוצאת מהבית ונבלעת מיד בריחות, בטעמים ובקולות של השוק. להסתובב בסמטאות, לחזור עם שקיות עמוסות, זה תמיד החזיר אותי לילדות באשקלון, לימי חמישי עם אימא בשוק שלימדה אותי איך לבחור פירות וירקות, למה קודם בודקים את כל הדוכנים ורק אחר כך קונים, שחייבים להתמקח, ושתמיד נשאר סימן אדום בידיים מהשקיות.

איך אפשר לא לאהוב. שוק התקווה (צילום: ד"ר אבישי טייכר/פיקיויקי)

במזרח העיר הייתי חייבת למצוא לי תחליף, וככה גיליתי את שוק התקווה – שוק חי, תוסס ומשפחתי, שקונים בו כמעט רק במזומן, ממש כמו פעם. עוד לא פיצחתי אותו עד הסוף, לפצח דופק של שוק לוקח חיים שלמים. אבל בימי שישי אני אוהבת לפדל לשם, לקנות פרחים, פירות וירקות וחלה מתוקה לשבת – ורק שיכאב שוב מהשקיות.חובת עצירה במעדניית אמיגה– איפה שהרצפה דביקה, הגבינות משובחות והמוכרים יודעים איך לגרום לאישה להרגיש יפה. ולקנח במרק בשר תימני אלוהי אצלהאחים בועז, אוקובה תרנגולשלמות של יהודה. במיוחד קובה חמו הצהובה, עם נגיעה של פלפל שחור מעל. תודו לי אחר כך.
מעדני אמיגה / נוריאל 8 תל אביב // האחים בועז / אצ"ל 47 תל אביב // קובה התרנגול / אצ"ל 64 תל אביב (שכונת התקווה)

ציפרלקס עיראקי. קובה התרנגול (צילום מעמוד האינסטגרם koba_atarnegol@)

4. ארכיון הסרטים בבי"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש

בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא המקום שבו אני מבלה מחצית מחיי. על הדשא המיתולוגי ועל המבנה הברוטליסטי שבו התחנכתי והתאהבתי בקולנוע כבר נכתב רבות, אבל עבורי זה עדיין מקור השראה מתמשך, מפגש בין ההיסטוריה המפוארת ודורות של יוצרים מיתולוגים שעיצבו את פני הקולנוע והטלוויזיה בישראל כיום, לבין דור העתיד שעוד מחכה להתגלות.

בניין מקסיקו באוניברסיטה (צילום: אבינועם שרון ותמרה אפרת. צילום מקור: משה מילנר)

כיום אני עובדת ומלמדת שם קולנוע, ובשנה האחרונה גם חזרתי להיות סטודנטית בתואר השני המעשי לכתיבת סדרות. במסדרונות הקומה מינוס אחת, ליד המשרד שלי, ויש שיאמרו שגם רוחו של פרלוב משוטטת שם בלילות – מסתתרת פנינה אמיתית: ארכיון הקולנוע ע"ש אנדה והנרי זימנד, שיוסד ונוהל במשך שנים במסירות ובתשוקה עזה בידי ליביו כרמלי.טובי היוצרים, המרצים והחוקרים עברו שם במרוצת השנים, אבל הדבר המופלא באמת הוא האפשרות לצפות שם בכל סרט ישראלי וזר – עלילתי, דוקומנטרי, סרט סטודנטים או סדרת טלוויזיה שנוצרו אי פעם. פשוט נכנסים לתא צפייה קטן, שמים אוזניות, משחילים פנימה את הקלטת, לוחצים פליי- ונותנים לעולם שבחוץ להיעלם לכמה שעות.

5. האיזקאיה

המקום ה-מושלם לדייט רומנטי, קליל כיפי ולא מחייב. לבוא מוקדם, לשבת על הבר, לצפות ברחוב הסואן של טוקיו על מסך הטלוויזיה, להשתכר מסאקי טוב ולנשנש גיוזה בטן חזיר. מה צריך יותר מזה.
נחלת בנימין 57 תל אביב (כן, זה הזה של מנטנטן)

איזקאיה (צילום: נועם רון)

מקום לא אהוב בעיר:

הרכבת פינת מנחם בגין.בפנייה ממנחם בגין למחלף לה גווארדיה, הווייז לפעמים מציע לקצר דרך רחובות השרון, השפלה, הנגב והגליל. התחושה היא של ירידה אל השאול: אזור של הזנחה קשה, בתי בושת, מכורים שמזריקים ברחוב, א-נשים בזנות וניידות משטרה שמפטרלות מבלי לשנות דבר. כל שתי הדקות של הנסיעה שם מרגישות כמו סרט אימה אחד גדול ואי אפשר שלא לחוש עצב עמוק ובעיקר אשמה וכישלון על המציאות הבלתי נתפסת של האנשים שחיים כל כך קרוב אלינו בגיהינום מעברו השני של הכביש.

אם חשבתם שהצומת גרועה, עדיף שלא תסתכלו ברחובות ליד. צומת הרכבת-דרך בגין (צילום: שלומי יוסף)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. במילה אחת: ואו. בשתי מילים: רוצו לראות.עשרה מפגשים מיניים של גברים במעגל חיפוש אחר קשר, אינטימיות ושייכות. וכן גם סקס. ומהכול עולה תחושת בדידות תהומית גולמית שכל כך מוכרת בחוויה האנושית של כולנו במאה ה-21. זו הצגה ששמטה לי את הלסת והרגישה כמו אגרוף שורף בבטן, עם קאסט שחקנים משובח, בימוי אמיץ ורטוב, יצרי ומעורר חושים וטקסטים לא מתחנפים. משהו טוב קורה בתיאטרון המשולש. זה בדיוק מסוג התיאטרון שאני רוצה לראות יותר ממנו בתל אביב. ובעיקר זו הצגה שגרמה לי לרצות לחזור מיד הביתה ולהתיישב לכתוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרט הביכורים היפהפה והאמיץ של אלה ארמוני, "ספק ילדה ספק אישה"י שמחץ לי את הלב והצליח לנגוע בעצב הכי חשוף ובנושא הכי אהוב עליי: יחסי אימהות ובנות הפגומים מיסודם ובה בעת מכמירי לב גם יחד. וחוץ מזה, דפנה ארמוני היא אייקון והשירים שלה עוטפים את הסרט בנוסטלגיה מתוקה לתקופה שבה נולדתי וגדלתי – לאייטיז ולנייניטז. ואין כמו שיר אייטיז טוב לגרום לרגש להתפרץ החוצה.

שירי אייטיז וניינטיז אייקונים משובצים גם בספרה המסעיר והעוצמתי של מגי אוצרי "היפומאניה". מאז פרוץ המלחמה חזרתי לקרוא ספרים וזה ספר שגמעתי תוך כמה ימים ולא הצלחתי להניח. בעמוד האחרון פתאום פרצתי בבכי כמו תינוקת. מגי אוצרי, סופרת מוכשרת כשד ממוצא גאורגי, כותבת על עולמות שמוכרים לי עד כאב ועל מרחבים רגשיים ונוסטלגיים שהם גם פצע וגם בית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לדרי הרחוב. החורף כאן ויותר ויותר אנשים חיים ומתים ברחוב, שקופים לגמרי, נעדרים כל רשת תמיכה. הם מושיטים אלינו יד לעזרה – אנשים כמוני וכמוך שפשוט נלחמים מלחמה יום יומית כדי לשרוד. מאז הקורונה החלטתי עם עצמי לא להפנות את המבט, לפתוח את הלב, ולאפשר לאנושיות להפציע. זה לא תמיד קל לעמוד בהבטחה, בין היתר כי אף אחד לא מסתובב כיום יותר עם מזומן. לפני כמה ימים דרת רחוב ביקשה ממני כמה שקלים כדי "לצבוע את השיער, שארגיש קצת אישה שוב". זה שבר לי את הלב. זה לא דורש מאתנו הרבה – רק לשמור על צלם אנוש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נדב רוזנברג – נורת'רן סטאר.
אני מלווה את נדב ואת מותג האופנה המופלא שלו Northern Star עוד מקולקציית הביכורים הראשונה שלו, ויש לי אוסף פריטים ארכיוני כמעט מכל עונה. לראות מותג אופנה ישראלי צומח, מתבסס והופך להצלחה בזכות כישרון כל כך מובהק כמו של נדב – זה מעורר השראה.לנדב יש יכולת נדירה לעצב פריטים שהם גם יוקרתיים וגם יומיומיים, גם “בגבוה” וגם קז’ואל, והוא המעצב הראשון שאני פונה אליו תמיד בכל אירוע משמעותי. בתקופה כלכלית כל כך רעועה של פוסט מלחמה, התמיכה במעצבים ישראלים היא לא רק בחירה אופנתית מבחינתי אלא גם פעולה ערכית.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני אופטימית חסרת תקנה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• גשר יהודית
• פנסיה
• שוק התקווה
• אוניברסיטת תל אביב
• מנטנטן
• תיאטרון המשולש