הים, העצים וגלריה עם ריח של שוקולד צ'יפס. העיר של גילי זיידמן

>> גילי זיידמן היא ממייסדות פרויקט "המקרר" הנהדר (חשמונאים 90) ואוצרת אמנות, ועכשיו היא גם עוזרת לאוצרת הראשית במוזיאון רמת גן, הלוא היא שרי גולן (שאירחנו כאן לא מזמן). בשבוע שעבר נפתח במוזיאון אשכול התערוכות "מה שהלב רוצה: אמנות כשער לריפוי" – ארבע תערוכות ושני קירות אמן – שעוסק בחברה הישראלית ובאמנות הישראלית על שלל גווניה בהקשר לריפוי ולהחלמה ונוגע בצמתים כואבים במציאות הישראלית, כגון טראומות קולקטיביות, כאבים חברתיים ופצעים אישיים, ובוחן כיצד האמנות מציעה כלים להתמודדות, לריפוי ולאיחוי השבר. פרטים נוספים באתר המוזיאון.

>> פנינים של אדריכלות ומרחבים מרגיעים // העיר של מירב הימן
>> כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל // העיר של תמיר שר

1. הים

גם בעונה הנוכחית זה עושה לי טוב ללכת לראות שקיעה, לשבת על האבנים הגדולות. אני אוהבת לראות את הים, שהוא אחד, בעיקול בו יפו ובת-ים נפגשות.

2. העצים

אני אוהבת לנסוע על הגשר בשדרות רוקח, מעל נמיר, ולרגע להיות בגובה צמרות העצים. בכלל עצים מרגישים לי כמו דבר להודות עליו כל פעם מחדש. אני גרה בתל אביב מ-2008, ועדיין מפתיע אותי להגיע לחורשות בעיר. פעם חברה מהגן של הבת שלי, ילידת שוויץ, צחקה שתל אביבים רואים בניין עם חצר קדמית קצת רחבה מהרגיל ולא מטופחת וחושבים שהם באחו. גם פיקוס בודד שאפשר להתנדנד עליו נותן לי תחושה של מחבוא מכל ההמולה. פעם הייתי עוצרת בירקון ליד המים, לשבת על עץ, להסתכל על חותרים, מפדלים וברווזים. מאז שאני עובדת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית אני נחשפת גם לצדדים הרמת-גנים שלו באופן כמעט יומיומי.

3. כיכר מסריק

המזרקה בכיכר מסריק תמיד הזכירה לי פלאן בצלחת קרמל, וזה משמח אותי.

4. פרחי הדס

חנות פרחים קטנה על רחוב דיזנגוף, שהיא אי מתוק וריחני של פרחים בדליים, נשים נעימות שתמיד שמחות לראות את הילדים שלי ומרצפות עם טקסטורה וצבע שמחממים את לבי. אני מאוד לא טובה בבוטניקה, הפרחים היחידים בערך שאני מזהה בביטחון הם חמניה וגרברה, ושם אני נהנית לשאול לשמם של פרחים (ואז לשכוח).
דיזנגוף 222

5. המקרר

לקחתי חלק בהקמתו והיום הוא סטודיואים לאמניות ואמנים, גלריה, בית קפה ובעצם לב מאוד גדול. כמעט 2000 מ"ר שהם קרקע פוריה למהלכים חברתיים, רגישים ועמוקים. כמעט תמיד יש באוויר ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס מהטובות שאכלתי, ואני ממליצה מאוד על התבשילים של איריס.
החשמונאים 90

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפרעות בדרכים: מסלולי אופניים שפתאום נגמרים, כמו מטאפורה על החיים – התשתיות יכולות להביא אותך רק עד כאן. דרכים משתנות בגלל עבודות השיפוץ בעיר, ואז נתיבי נסיעה, פריקה וטעינה, סיבובים של אוטובוסי אקורדיון מתנקזים למסלולים שנדמה שאורך הרמזור שלהם לא התאים את עצמו למסה החדשה. קורקינטים שזרוקים באמצע המדרכה, באמצע מסלול אופניים, בתוך חניית נכים, בתוך נתיב מכוניות. באופן כללי אני חושבת שאנשים לא מתחשבים בהפרעות שהם מייצרים בסביבה וגם כשכן שמים לב, למשל כשחוסמים מדרכה, מחשבים רוחב גוף של אדם הולך, ולא של כסא גלגלים או עגלת תינוקות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ציפורלה לילדים, AKA "המופע לא הצגה של ציפורלה".

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אם תתן לי חלקי", בלחן ובביצוע של רוני וגיל בר הדס למילותיה של לאה גולדברג.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש הרבה רעות חולות, והמון נתינה. אני חושבת שכל אחת תמצא את המטרה/ההתארגנות בה היא בוחרת ותצטרף לנתינה עצמה ולא תשאר רחוקה, לא לדפדף.

מה יהיה?
ב-6.2 נפתח במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית אשכול תערוכות חדש בשם "מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי". כל תערוכה מנסה בדרכה לגעת, לבדוק דופק בערוצי הדם החמים, להישיר מבט, להתגלגל ולהתעטף, להתבונן וליצור ולשמור. החיים האלה יותר גדולים מאיתנו, וגם המוות שהוא תמיד חלק מהחיים, השאלה היא איך הוא מתממש ובא.