חזון שמימש את עצמו ופדיקור פמיניסטי. זאת העיר של שרי גולן

>> שרי גולן היא האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, המציג בימים אלה את התערוכה הנהדרת "כל הימים, כל הימים" על משחקיות באמנות הישראלית העכשווית. ביום שישי הקרוב (26.7) יתארח במוזיאון גם הפודקאסט הנהדר "תיק עבודות" של מגזין פורטפוליו, כולל סיור מודרך בתערוכה. עוד פרטים כאן

>> שדרה לתת בה לעיר לעבור וקפה שבו הכל מעורבב. העיר של נטע לאופר
>> כניסה סודית לקולנוע ובר שלא דומה לכלום // העיר של אבשלום פולק

1. קריית המלאכה

המקום הראשון שיש לי קשר אישי חזק אליו בתל אביב, זה אזור קריית המלאכה, ובמיוחד תא תרבות ומקום לאמנות, שהם שני המקומות האהובים עלי בקריית המלאכה. יש לי חיבור אליו כי ב-2009, כשהייתי האוצרת והמנהלת של גלריה רוזנפלד, העברתי את הגלריה יחד עם צקי רוזנפלד לקריית המלאכה. מאוד האמנתי בפוטנציאל של המתחם הזה וכבר אז חשבתי שהמקום שיוצרים בו את האמנות והמקום שמציגים בו את האמנות יהיו אחד. עד אז, גלריה רוזנפלד הוותיקה הייתה בדיזנגוף, ליד חנויות שמלות כלה ונעליים, ואני מאוד האמנתי בפוטנציאל של דרום העיר לשמש מעין האב. היום יש שם אלפי סטודיואים ועשרות גלריות, וזה חזון שבאמת מימש את עצמו. לפני התפקיד שלי כאוצרת הראשית במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, ייסדתי והפעלתי את "המשולש לאמנות" כחלל אמנות אלטרנטיבי בקריית המלאכה, ולכן לנצח זה אזור אהוב ויקר ללבי.

2. שרומבה

לכאורה זה מקום לקוסמטיקה, אך בעצם זה עסק חברתי, פמיניסטי, שמעודד נטוורקינג עם נשים מרשימות ומקצועניות כל אחת בתחומה, ובזמן שאני עושה פדיקור מניקור אני גם מקבלת טיפול פסיכולוגי און דה האוס, גם סודה פטל, וגם עושה מינגלינג עם נשים מדהימות מתל אביב ומגוש דן, שנוהרות כולן לאזור הזה בגן החשמל בגלל כוח המשיכה שלו. זה מוכיח שגם  עסקים ממש קטנים יכולים להיות בעלי ערך ומשמעות חברתית ופוליטית, אפילו רחבה יותר, עבור בני אדם ועבור נשים במיוחד. החשמל 12

3. המגדלור

עוד מקום שאני מאוד אוהבת בגן החשמל זה המגדלור. בעיניי זו חנות ספרים עצמאית מצוינת שבאמת מצליחה לכרוך יחד בהצלחה עשייה ויזואלית וספרותית. יש שם הרבה ספרי אמנות, פוסטרים, גלויות, רפרודוקציות של אמנים ישראלים, שאפשר לרכוש במחירים נגישים גם אם לא מדובר בעבודות מקור אלא איזו סדרה מוגבלת של הדפסים. וכמובן  ספרות ישראלית שמקבלת שם במה מאוד חשובה ואיכותית. חוץ מזה, עשיתי שם קורס מעולה על כתיבת מסה אישית עם ארנה קזין וזה חלק מהספר הבא שאני עובדת עליו, אז אני מאוד ממליצה על שלל הפעילויות שלהם. מקווה ישראל 18

4. גלריה שלוש

אחד המקומות שהכי השפיעו עלי בעיר, עוד לפני שעברתי לתל אביב, כשגדלתי בעוטף עזה והייתי מגיעה מהקיבוץ, או כחיילת כשהייתי נוסעת באוטובוסים מהבסיס, זו גלריה שלוש, שבזמנו הייתה ברחוב חיסין, ממש קרוב לדיזנגוף סנטר. היום, בעלת הגלריה נירה יצחקי, שבעיניי היא אשת חזון מאוד חשובה בעולם האמנות הישראלי, הקימה אימפריה ביפו קרוב לנמל, שיש בה גם את חללי הגלריה וגם חללים של תכנית רזידנסי, שהות אמן, שזה דבר שאני מקדמת גם אצלנו במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית כדי לתמוך ביצירה של אמנות ישראלית וכדי לבסס קשר ודיאלוג בין יצירה ישראלית ליצירה בינלאומית, במיוחד בתקופה שמחרימים אותנו ברחבי העולם. אני זוכרת ששנים לאחר הגיחות שלי לגלריה שלוש כחיילת, כשכבר הייתי אשת מקצוע, ולמרות שעבדתי בגלריה אחרת, כשסיימתי את תפקידי בגלריה רוזנפלד, נירה הזמינה אותי לשיחה ואמרה לי: "עכשיו צריך למצוא לך מוזיאון". זו היתה מחמאה מאד גדולה ואני מוקירה אותה על תמיכה שכזו. אני חושבת שזה לא מובן מאיליו שמוסד אמנות מצליח לפעול בחללים שונים בתל אביב-יפו לאורך עשרות שנים, ואני מעריצה אותה על כך. הצורפים 15

5. קלמטה

ואם אנחנו כבר ביפו העתיקה, אז המסעדה האהובה עלי באופן חד משמעי היא קלמטה ביפו, עוד מהתקופה שניהלתי את עמותת פעילה יחד עם גבי רון, והפעלנו את מרכז עמיעד בשוק הפשפשים. היא הכירה לי את קלמטה בסביבות שנת 2010. זו מסעדה שהרחבה שלה למטה מהווה גורם משיכה לרוב האנשים, אך אני דווקא אוהבת את החלל למעלה שמשקיף אל הים. יש שם אוכל יווני, פינת ישראלי, פינת ערבי עכשווי ואיכות תמיד מעולה, האוזו נשפך בכמויות, ובאמת מקום ששומר על רמה גבוהה עם מחיר הוגן לאורך שנים. מגיע להם את כל הפרגון בעולם. כיכר קדומים 10

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

אני מגיעה הרבה לאזור גן מאיר. הבת שלי מבלה את הזמן שלה בין רמת גן לתל אביב, אז אני נמצאת המון בתל אביב. כל האזור עבר שיפוץ, ומה שעשו בגן מאיר זה מדהים, אך עדיין התופעה הכי מעצבנת שם – ואני מרגישה אותה גם בשדרות בן גוריון, שדרות רוטשילד ובוגרשוב – זה הקורקינטים. זו סכנת נפשות. אני מתה מפחד שהבת שלי תלך לבד בתל אביב בגלל החשש מתאונות עם קורקינטים. זה לא ייחודי רק לתל אביב, אך הבעייתיות של התופעה מגיעה פה לשיאים. לאחרונה שמעתי שעיריית תל אביב-יפו מתחילה לתת דוחות על צפירות של מכוניות ביחס לרעש. אני חושבת שהבעיה הכי דחופה היא להסדיר את נושא הקורקינטים, ואם אי אפשר להסדיר זאת ברמת המדינה אז לפחות ברמה העירונית. הסכנה מתמשכת וסביבנו קורקינטים זרוקים בכל מקום, ואולי אם היו נותנים קנסות על זה, כמו שנותנים למכוניות, גם חברות הקורקינט היו מתנהלות אחרת. זה מאוד פוגע במרחב הציבורי, גם של מי שמגיע בתחבורה ציבורית, גם של הולכי הרגל וגם של מכוניות. בתוך מרכז תל אביב זו לדעתי הבעיה הכי גדולה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פה אני לא יכולה שלא לחטוא קצת ביח"צ עצמי, אבל לדעתי זה באמת שווה. במוזיאון רמת לאמנות ישראלית יש לנו תערוכה שבוחנת כיצד משחק ודמיון יכולים לשמש אמצעים לבריאת מציאות חדשה, והיא נקראת "כל הימים, כל הימים", כמילותיה של לאה גולדברג, כיוון שאנחנו חולמות על כובע קסמים שבעצם ישנה פה את המציאות. לצערנו, המציאות פה כל כך קשה, וזו תערוכה שהתחלנו לעבוד עליה עוד בזמן המחאה נגד ההפיכה המשטרית. בהקשר הזה, של תקווה לשינוי, לילדים יש גמישות מחשבתית ביחס למציאות בשל היכולת שלהם לשחק ולדמיין. אך ככל שאנחנו הופכים למבוגרים אנחנו מאבדים את היכולת הזו, ובתור אקטיביסטית ולא רק אוצרת, האמונה שלי היא שככל שיש לנו יותר גמישות מחשבתית אנחנו יכולים לשנות את המציאות. בתערוכה המקיפה מציגים 35 אמנים ואמניות ישראלים נהדרים. זו תערוכה שכיף לבוא אליה עם כל המשפחה. היא נותנת אוויר, תקווה, שמחה ואופטימיות ומציעה מעט נחמה. ממליצה.

 

חוץ מזה עוד תערוכה שראיתי לאחרונה ואני מאד ממליצה לראות במוזיאון יפו העתיקה –  "רק תבונת הלב תתקן" – זו תערוכת הבוגרים של מסלול האוצרות של בית לאמנות ישראלית, שיושבים ביפו. התערוכה עוסקת בנושא של תיקון בזמן הזה, והאוצרת הראשית שהנחתה את הסטודנטיות לאוצרות היא תמי כץ פרימן. יש בה עבודות מצוינות של אמניות ואמנים ישראלים, שכולן עוסקות בעקיפין במצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בתקופה האחרונה, חזרתי לקרוא בתנ"ך שלי במירכאות. זהו ספר שנקרא "נרשם בגוף", שמדבר על איך טראומה באה לידי ביטוי בגוף ואיך היא מייצרת איזשהו נזק במוח, אך גם על כך שהמצב הפיך ובאמצעות כל מיני כלים, חלקם אלטרנטיביים יותר וחלקם אלטרנטיביים פחות, אנחנו יכולים לרפא את עצמנו. הרעיון העיקרי עליו מבוסס הספר הוא איך אנחנו יכולים לגרום לריפוי ולייצר ריפוי בעצמנו. הספר הוא של הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, וזה משהו שאני חוזרת אליו ברגעים קשים כדי לזכור שיש לנו יכולת לרפא, לשקם ולתקן. הספר מלווה אותי כבר כמה שנים. קראתי אותו עוד ב-2017 עם התמודדויות אקטיביסטיות אחרות שלי, באנגלית לפני שתורגם לעברית. לאחרונה יצא לאור בעברית בתרגום נפלא ואני מאוד ממליצה עליו. הוא נותן הרבה כוח.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חייבת להמליץ על ארגון שאני שותפה לו מאז פרוץ המלחמה, הוא נקרא "אמנות עם שחר" – זו קרן שהקמנו יחד, קבוצה של אמניות ואוצרות כדי לתמוך באמנים ואמניות מהנגב מהצפון, וגם במוסדות אמנות שנפגעו ואין להם תמיכה או איזושהי עזרה מהמדינה. במסגרת היוזמה הזאת, הרבה אמנים ואמניות ישראליים תרמו יצירות אמנות וערכנו מכירת התרמה. עדיין אפשר להמשיך לתמוך ולתרום לקרן הזו, ובעצם לתמוך ולסייע בשיקום מסוים של התרבות והאמנות בדרום ובצפון. מתוך חשיבה ואמונה שהתמודדות של קהילה מבחינת חוסן, ריפוי ושיקום יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא דרך אמנות ותרבות. חוץ מזה ליבי תמיד עם הארגון של משפחות החטופים וארגון מטה המאבק, וכולי תפילה שיחזרו במהרה ובשלום. אנחנו מוקירים כל מי שיכול כמובן להמשיך ולתרום בכל דרך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאת שאלה כל כך קשה, כי יש כל הרבה אנשים שעושים דברים סופר חשובים ומרגשים בעיניי. ובכל זאת, אני חייבת לבחור ברויטל בן אשר פרץ, שהיא יועצת של ראש עיריית תל אביב-יפו בתחום האמנות והתרבות בעיר, ובין השאר עזרה להביא את הגלריה של קיבוץ בארי למשכנה הזמני במתחם בית רומנו. ליוזמה הזאת יש חשיבות עצומה בעיניי, גם משום שחלק מהמשפחה שלי היא מקיבוץ בארי, שחלקה שרד וחלקה לא שרד את הטבח, ויש לי גם קשר אישי וארוך שנים לגלריה. זה מאוד משמח אותי שעיריית תל אביב-יפו "אימצה" את גלריה בארי ושהדבר הזה התאפשר, בין השאר תודות לרויטל בן אשר פרץ, שעושה המון לטובת האמנות והתרבות בעיר הזו, ולכן אני חושבת שכדאי להרים לה.

מה יהיה?
זו שאלה מאוד גדולה. בתור אופטימיסטית בלתי נלאית אני חייבת להאמין שיהיה טוב, שיהיה בסדר, שאנחנו נצליח להתרומם מתוך השבר העצום הזה. בחודשים האחרונים היינו עדים לכך שיש לנו במדינה המון אנשים טובים וחזקים שעושים הרבה פעולות משמעותיות של ריפוי, שיקום ותיקון, ואני ממש מאמינה שהדרך לעשות את זה באמצעות אמנות ותרבות יכולה לעזור לקהילות שלמות של מפונים. גם במוזיאון רמת גן אנחנו יוזמים ומייצרים פרויקטים שונים כדי להעניק להם מרחב של תקווה וריפוי. אני חייבת להאמין שיהיה טוב. אם לא הייתי מאמינה בזה לא הייתי מצליחה לעשות שום דבר, לא כאקטיביסטית ולא כאוצרת, לא כאמא ולא כאישה, ולכן אני רוצה לחזק את כולם מפה, להעביר מסר של תקווה ושיהיה טוב.