המפלט המושלם והמקום הכי ורסטילי בעיר. העיר של דורי בן אלון

>> דורי בן אלון היא חוקרת אמנות ותרבות חזותית ומדריכת סיורי אמנות. היא התחילה את דרכה באגף החינוך של מוזיאון תל אביב, וכיום כעצמאית היא עובדת עם גופים גדולים כמו עיריות ואוניברסיטאות ומדריכה סיורים באירועי האמנות המובילים בתחום ביניהם יריד צבע טרי, אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות, פסטיבל מנופים ועוד. בעוד כשבועיים היא תוביל במסגרת פסטיבל סרטי אמנים בארטפורט (והשנה גם בבית אנה טיכו של מוזיאון ישראל, 21-18 ביוני) הרצאה מבוססת צפייה בה תציג  שלוש עבודות של שלוש אמניות ישראליות שעוסקות בסקאלה שבין הישארות בארץ והימלטות ממנה. עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> השניצל שלא השתנה והמסעדה שהיא השראה // העיר של תום ניומן
>> בועה של שקט וחוף שבו כל בוקר יפה מקודמו // העיר של דלית מרחב

1. אדרת

חנות היד שנייה האידיאלית. רוב הבגדים בארון שלי הגיעו משם. חנות שבאמת כל הפריטים בה מגיעים מהלקוחות עצמם, כלכלה מעגלית אמיתית. אני מגיעה לשם בסיורי אמנות ואופנה שאני עושה ומפיצה את הבשורה: אפשר גם להתלבש יפה וגם להיות טובים לסביבה.
בוגרשוב 53

2. גוגא

מעבר לזה שגוגא הוא השילוב המושלם בין בית קפה לבר יין, הקימה אותו בחורה צעירה ומרשימה שמנהלת אותו ביד רמה ואיכשהו תמיד כשאני מגיעה היא נמצאת שם. זה אולי המקום הכי ורסטילי בעיר – יצא לי לשבת שם לפגישות עבודה, לערב של יין ללא תחתית עם חברות, לדייט עם הבן זוג, לקפה עם אמא. האוכל טעים, השירות לבבי, יש קפה טוב ויין מעולה ואולי יותר מהכל אופי ייחודי ושובה לב.
צייטלין 1

3. האחים גרין

אני אוהבת ספרים יד שנייה. הייתי ילדת ספריות והאסוציאציה שלי לספרים היא דפים צהבהבים, כתמי קפה של מישהו אחר וריח של ישן. אצל האחים גרין הספרים במצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין המחשבה שהיו להם חיים קודמים עושה לי את זה. כשאני מחפשת ספר מסוים, הפעולה הראשונה שלי היא להיכנס לאתר של האחים גרין, לחפש אותו שם, ואם אין אותו על המדף אני לוחצת על הכפתור הגאוני "צודו לי". השיטה הזאת בנתה חלק משמעותי מאוסף הספרים שלי.
ידידיה פרנקל 39

4. ספריית סוראסקי

הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא המפלט המושלם. מקום שקט להיכנס אליו בבוקר, להתיישב לכתוב ולא לקום עד הערב. בכניסה לבניין יש ציור קיר של האמן אברהם אופק, והנוף מהחלונות הוא של בניין גילמן האהוב, בניין הפקולטה למדעי הרוח. בימים מוצלחים אפשר לראות גם את משפחת האווזים מטיילת על הרחבה מול הספריה. 

5. תיאטרון תמונע

מקדש הפרינג׳ המקורי של העיר. בעצם גדלתי שם, כשהייתי ילדה, אמא שלי אצרה את הגלריה של התיאטרון, ואני הייתי מסתובבת לה בין הרגליים לאורך ההקמות, עוזרת לסייד קירות, לסתום חורים בשפכטל, ליישר תמונות עם פלס. לפני 4 שנים פגשתי שם את בן זוגי, כשהוא ניגן במופע בשם "הנסיכה אבנר" שהוא גם כתב לו את המוזיקה. בקרוב התיאטרון יעבור למקום חדש ואני אתגעגע למבנה המשונה הזה, שאנשים בעלי חזון הפכו אותו ממוסך לזירה חשובה של עשייה אמנותית בעיר.
שונצינו 8

מקום לא אהוב בעיר:

אני יודעת שיש הרבה מיסטיפיקציה סביבה, ויש מי שממש מוקסמים ממנה, אבל התחנה המרכזית מבחינתי היא חור שחור בעיר, מקום שאני עושה הכל כדי לא להגיע אליו. זה מרגיש כמו פצע פתוח בלב העיר ופשוט כואב לראות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר התקיים פסטיבל אפוס, פסטיבל שמוקדש כולו לסרטי אמנות ותרבות. ראיתי בו 4 סרטים שהיו מדהימים, על אדריכלות, אמנות חזותית, מחול, וסרט אמנית של טליה הופמן. זה פסטיבל מיוחד שמשלב סרטים מהארץ ומהעולם, וזו הזדמנות לצפות בסרטי דוקו על גדולי האמנים ועל יצירות מופת מוכרות יותר ופחות. שניים מהסרטים שראיתי הוקרנו בסינמטק ושניים במוזיאון תל אביב וזה היה מרחיב לב.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני קוראת בצורה לא ליניארית את הספר "מקריות" של אייל דותן, שגם היה המנחה שלי בעבודת התזה בתואר השני. הוא מציג מפגשים פואטיים עם מקריות בספרות ובתרבות. זה מרגיש שהשנים האחרונות עושות שאפל על כל מיני אסונות שבאים בצרורות והקריאה בספר מזכירה שמקריות היא תופעה שיש בה גם יופי פואטי. 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים להחזרת החטופים. ההיסטוריה של מאבקים אזרחיים בישראל רצופה בארגוני נשים משמעותיים שהצליחו לשנות את סדר היום המדיני, ואני אישית רוצה להאמין שהבשורה תגיע גם בגלגול הזה מארגוני נשים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני חושבת שצריך להרים לכל מי שפועל כדי לשנות את המציאות העגומה, ולכל מי שמצליח לשרוד אותה יום-יום. ואולי לא רק להרים אלא גם לחמול, ולצפות לפחות, גם מאחרים וגם מעצמנו.

מה יהיה?
אני חוקרת בדוקטורט שלי עבודות וידאו ישראליות שעוסקות בדמיון פוליטי. זה מעניין לראות שאמנים מדמיינים כל השנים עתידים אפשריים למדינת ישראל באמנות שלהם. לפעמים אלה דמיונות אופטימיים יותר, לפעמים הם דיסטופיים לגמרי, אבל אני חושבת שיש הרבה כוח ביצירות האלה ובאיך שהן גורמות לנו להסתכל על עצמנו מחדש.