בית קולנוע אינטימי וחוף שבו הנפש נרגעת. העיר של דינה יקרסון

>> דינה יקרסון היא אוצרת-משנה במוזיאון רמת גן, עולה ותיקה מאוד מברית המועצות (1990), וביום חמישי (מחר, 15.5 19:00) היא תערוך במסגרת יום המוזיאונים הבינלאומי – יחד עם דאשה איליאשנקו מקולקטיב קקדלארט שמחבר בין אמנים עולים ושדה האמנות בארץ – ערב מיוחד תחת הכותרת "קולות ההגירה", בו שמונה יוצרים מתחומים שונים, יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, אשר עלו לישראל בשלוש השנים האחרונות בעקבות מלחמת רוסיה ואוקראינה, ויספרו בזמן מוקצב על יצירתם וחוויותיהם כאן. כל הפרטים והכרטיסים כאן.

>> בריכה שהיא מקור חיים ואוכל באמת מצוין // העיר של אלכס ליבק
>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של הצ'ייסרית מיכל שרון

1. חוף העלייה/עג'מי

אני בת אדם שצריכה מרחב וטבע, ובשנים האחרונות נעשה לי קשה יותר לנשום בין חללי הבטון העירוני. לכן, המקום האהוב עליי בהחלט  – פיסת הטבע של תל אביב – זה הים. מאז ומעולם הים היה מקום מפלט, וגם בזמנים הכי מורכבים זה המקום שבו הנפש שלי נרגעת. החוף שאני הולכת אליו בעיקר הוא חוף גבעת עלייה בעג'מי. יש אליו גישה נוחה עם אוטו, לא צפוף ותמיד אפשר למצוא איפה לשחות, גם כשהים מאוד סוער.

2. קפה שפירא 

אני גרה בדרום העיר, בקרית שלום, אליה עברתי משכונת שפירא שבה גרתי חמש שנים קודם לכן. קפה שפירא – שהוא הרבה יותר מבית קפה – היה סמוך לבית הקודם שלי, ותמיד הרגשתי שהוא כמו החצר האחורית שלי. ובשבילי הוא היה ועדיין (למרות שאני נמצאת שם פחות) סוג של בית. זהו מרחב גדול שיש בו גם גידולי ירקות ומתקנים DIY לילדים, ובכל מיני ימים ושעות מתרחשת שם פעילות אחרת, בין מופעים, שוק בגדים, השקות של ספרים, הקרנות של סרטים, ערבי רגאיי ועוד. תמיד אפשר למצוא שם פנים מוכרות ולהרגיש תחושת שייכות ובית.
רלב"ג 15

3. קולנוע לב

אני לא אוהבת את הסנטר עצמו, אבל בהחלט אוהבת ללכת לראות סרטים בקולנוע. קולנוע זה המדיום האהוב עליי לצריכה, ואני מאוד אוהבת לראות סרטים על המסך הגדול. בתי קולנוע גדולים מאוד הם לא בשבילי, ומשהו באינטימיות של קולנוע לב מספק את החוויה.

4. מסעדת אייבי

למרות שאני חיה חיים מאוד צנועים, המשתרעים בעיקר בין הבית שלי לעבודה ולמקומות שהם ברדיוס שלי פחות או יותר, אני מאוד אוהבת לאכול טוב. והמסעדות האהובות עליי הן אלו שיש בהן אווירה הכי קז'ואל בשילוב של אוכל מעולה. בשבילי מסעדת אייבי זה מקום כזה. לא שאני יושבת שם באופן קבוע, אבל זו מסעדה שאני ממשיכה לחזור אליה מפעם לפעם.
לינקולן 16

5. המגדלור ספרים

כשאני מגיעה למגדלור תמיד בא לי לקרוא את כל הספרים. ממש כיף לשהות שם, ואני תמיד נשארת הרבה אחרי שאני מוצאת את הספר אשר חיפשתי.

מקום לא אהוב בעיר:

אני גרה בדרום העיר, ושם יש הרבה מקומות עזובים ומוזנחים, וקשה לכתוב על כך כי זה גם עניין פוליטי. המתחם הבעייתי של התחנה המרכזית הוא מקום שאינו נעים לי באופן אישי. כשגרתי ממש בסמוך אליו הייתי פוקדת אותו יותר. ויחד עם זאת, יש שם הרבה פעילות וקהילות שקשורות למקום הזה, שהן הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים ומכירים. הסוגייה בדבר הטיפול במקום הזה מאוד מורכבת. וקטונתי מלהגיד מהו הפתרון הנכון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש הרבה אירועי אמנות ותרבות שאני קשורה בהם באופן ישיר, ואני ממש חיה אותם ודרכם, והם גם נותנים לי תקווה גדולה ונחמה בימים האלו. למשל, אשכול התערוכות הנוכחי במוזיאון רמת גן שבו אני עובדת, ובמסגרתו גם אצרתי תערוכה, הקרוי "מה שהלב רוצה: אמנות כשער לריפוי" – עצם הכותרת שלו מבחינתי נותנת הרבה נחמה, וגם התערוכות עצמן. גם התערוכה שבה הצגתי יחד עם זוהר שפיר, "ידי נחש" בגלריה אחד העם 9 שהתבססה על מיתוס שומרי עתיק "איננה יורדת לשאול" – היתה עבורי ממש משמעותית דווקא בתקופה הנוכחית, מכיוון שהמיתוס העתיק דיבר על היכולת לרדת הכי נמוך בשביל לעלות למעלה ולחוות טרנספורמציה, וזה מה שכולנו הכי מייחלים לו כרגע.

ולסיום, פניי קדימה – והאירוע החשוב שאני מקווה שיפתח את הראש והלב זה אירוע שאני יוזמת במוזיאון רמת גן הקרוי "קולות ההגירה". זהו אירוע שנותן במה ליוצרים מתחומים שונים, עולים חדשים מחבל בריה"מ רבתי שעלו בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה לארץ. אני מאוד מתרגשת מכך שזה קורה ב-15 במאי, בשפה האנגלית, ואני חושבת שזה ממש חשוב לייצר שיח אינקלוסובי ולחבר אוכלוסיות חדשות שמגיעות לארץ עם שדה האמנות הקיים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בדיוק עכשיו אני קוראת את הספר "טעמם של דברים נסתרים" של שרה סבירי, שחוקרת את הסופיות כבר שנים ארוכות. כאן היא כותבת על הדרך הסופית מפריזמה מאוד אישית, ואני מנסה לקרוא את הספר לאט ולהטמיע את המילים. אני מוצאת שם הרבה כוח, השראה ותקווה, וגם חיבור אישי ועמוק. וגם אחת לכמה זמן מכים בי ציטוטים של אתי הילסום, שהיא כתבה בזמן השואה. רכשתי את הספר אך טרם צללתי ממש לתוכו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא יודעת. לצערי אינני מתנדבת. אני חיה בדרום העיר, ותמיד רציתי להתנדב באחת העמותות שפועלת למען העובדים הזרים, אך באמת לצערי הרב לא עשיתי זאת, ולכן אין לי המלצה קונקרטית. אני חושבת שגם בזמנים האפלים הנוכחיים, הבעיות שהיו גם קודם שקשורות לעובדים הזרים, לדרי הרחוב, לבני נוער במצוקה – כל אלו קיימות ואולי אף מתעצמות. בנוסף, לכל הדברים הקשורים למלחמה הבלתי נגמרת. ולכן, כל מי שמתנדב ועוזר למי שמוחלש, אני ממש מעריצה אותו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אין לי מושג. אני לא כלכך מעורה במי תל אביבי ומי לא. המושגים האלו מיטשטשים. הרבה אנשים עוזבים את העיר וגם את הארץ. אני חושבת שכל מי שמביע מחאה על מה שקורה, ופועל בחמלה ואנושיות בחיי היום יום שלו; כל מי שאינו מנותק, במובן הרגשי והפסיכולוגי, מצליח להשאר שפוי אך גם מחובר לכאב הגדול של התקופה, ופועל בשביל לעשות טוב בחייו הפרטיים – צריך להרים לו.

מה יהיה?
אין לי מושג מה יהיה. אני לא מתיימרת לנחש. אני מייחלת לימים רגועים שבהם אפשר יהיה להרפות, ולא לחוש את תחושת הדריכות והכוננות למה שיבוא. הלוואי שיהיה שלום במזרח התיכון ושלום בחיינו הפרטיים עם סביבתנו הקרובה. יצא קצת כמו של מלכת יופי, אבל מה עוד נותר לומר בימים הללו.