בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה. העיר של יובל שילר

>> את יובל שילר אתם אולי מכירים מאחורי הקלעים, בעיקר כי היא עומדת מאחורי השיווק של כמה ממוסדות התרבות האהובים בעיר. אחרי הרבה שנים של קריאייטיב לפסטיבל הקולנוע ירושלים, הסינמטק, דוקאביב, הספרייה הלאומית, פסטיבל ישראל ועוד שכאלה – היא היום בצוות של בית רדיקל, שמבקש להפיץ קצת תקווה בימים הכי נוראיים שעוברים עלינו. בחמישי הקרוב יתקיים שם פסטיבל התקווה "יום יבוא", שיכלול סדרת נאומים היסטוריים נגד הייאוש, הופעת ענק של עוזי נבון והחוויות, תקלוטים ודרינקים. כל הפרטים והכרטיסים? כאן

>> העיר של איילת גולן: קריוקי במסעדה פיליפינית ובר קהילתי מתוק
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. בית רדיקל

המקום הזה באמת פלא. איתמר ויונתן, שהקימו את המקום לפני שנתיים, הבינו שאנחנו לא צריכים עוד ארגון שטח להפגנות, אלא מקום שמציע לאנשים תקווה, כדי שתהיה לנו סיבה בכלל לקום ולעשות משהו. מאז יצאו בהוצאת רדיקל שישה ספרים על רעיונות משני מציאות, וכמעט כל ערב יש בבית רדיקל אירוע שמציע דרך חדשה להסתכל על העולם. בחמישי הקרוב אנחנו מארגנים פסטיבל תקווה בשם "יום יבוא", שווה להגיע רק כדי להרגיש מה זה ולהיטען בקצת תקווה.
מתחם 3426, התחיה פינת הרצל

 

2. אוניברסיטת תל אביב

זה ההאפי פלייס שלי. מדשאות גדולות, קצב רגוע, על כל בית קפה יש איזה חמש ספריות. לדעתי זה המקום היחידי בעיר שאין בו אפילו פרסומת אחת. האנטי-תזה לדרמה ולצפיפות של העיר. כל מה שצריך כדי להתמסר לידע.
חיים לבנון 55 

3. ענן

בשפירא אין הרבה ברים, אז הפכנו את ה"ענן" בפלורנטין לבר השכונתי שלנו. נעים, אינטימי, עם מוזיקה בהילוך נמוך ונגרוני מהחבית. גם הכי מקומי ואיכשהו גם קצת אירופה.
רענן 36

4. Modest Flowers 

המקום לקנות בו פרחים לסופ"ש. במבט ראשון זה יכול להיות מקום של צ'אחלות, ובמבט שני מגלים שזה אכן זה. אני אוהבת. דניאל שוזרת זרים באמת מרהיבים ובמחירים סבירים לגמרי. תכונה מוערכת בזמנים שבהם רק לנשום עולה איזה 50 שקל.
סלמה 5

5. האינטרנט של תל אביב

להיות תלאביבית זה להיכנס לאינטרנט של תל אביב, ואני שם ע מ ו ק. אני כנראה חברה בכל קבוצה עירונית בפייסבוק, וכל אחת מלמילאן. האימהות של תל אביב מפחידות אותי, גרגרני נווה שאנן גורמים לי להרגיש לבנה, שישי שפירא מביא לי קהילה והמארקטפלייס זה בית. אני גם מפעילה כמה שנים ניוזלטר יומי בשם "שירה נכנסת", כי שירה זה כיף והפורמט מתאים לנוף (מהמרת שניוזלטרים יחזרו כמו התקליטים).

מקום לא אהוב בעיר

אבו חסן. יסלחן לי קוראי טיים אאוט, אבל אבו חסן זה המקום שאני הכי לא מבינה בעיר. טעם חמוץ ואווירה של "15 דק וזזנו". כגל"צניקית שאכלה שם לעיתים קרובות את ארוחת הצהריים שלה, לקח לי לא מעט שנים להודות שאני והמוסד היפואי הזה לא באמת מתאימים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה הרמנו בבית רדיקל "ערב ללא טלפונים". חשבנו שיגיעו 20-30 איש, הגיעו 200. יש צמא אדיר לנסות משהו אחר, לצאת מהלופ. מאות אנשים נכנסו לחלל, שמו את הטלפון בקופסה שקופה במרכז החדר – ופשוט היו. מה שקרה שם היה באמת ווואו: אנשים זרים דיברו בחופשיות, שיחקו שחמט כאילו זה דבר, ואווירה של "ככה זה היה פעם ולא סיפרו לנו?". אנחנו עומדים להפוך את האירוע הזה לעניין קבוע.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הקומיקסים של גלי שרף, בלי ספק. כמה קטן ככה מדויק.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים. הפגנות מוצ"ש נהיו עניין שבשגרה, וכדי להתעקש לא להתרגל (אסור להתרגל) צריך להיכנס עמוק יותר למאבק.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גיל דיקמן. הוא נלחם למען החטופים, ביניהם בת הדודה שלו כרמל גת ז"ל – ועושה את זה עמוק מהבטן.

מה יהיה?
אני חושבת שלכל אחד ואחת מאיתנו יהיה טוב ברמה האישית. אני מסתכלת סביבי ונראה שלאנשים קל יותר למצוא אושר והגשמה, אולי כי הלך הרוח הוא "תאחז חזק במה שיש לך". האם יהיה טוב סביבנו, ברמה הלאומית? האמת שאני לא יודעת, וככל שהימים עוברים אני יותר ויותר מפחדת. אבל אני בטוחה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי שזה יקרה. כי לבנות לעצמנו בועה קטנה של עבודה-אהבה-חברים-תחביבים פשוט לא יספיק.