>> יניב הופמן (כדאי שתעקבו) הוא כוריאוגרף, יוצר מחול חברתי ומייסד "להקת המחול יניב הופמן". הוא חי ופועל בתל אביב עם שלושת ילדיו ואשתו, דורית הופמן, עמה ייסד את ביתה הספר למחול "מחולה". בשבוע הבא (רביעי, 6.5) יעלה באולם אריסון בתל אביב, תחת חסותו של מרכז סוזן דלל, המופע המדובר שיצר הופמן, "Home",והכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> מרחב שנושם אמנות ובר שכונתי מתוק ונוסטלגי // העיר של רמי אטר
>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל
>> הבר שהתאהבתי בו ושדרה שיש לי בה הכל // העיר של דורון גוברמן

1. השווקים של העיר

הלב הפועם של האקלקטיות, הזרימה, המנעד, הקוסמופוליטיות, איפה שכל הריחות והטעמים נפגשים – לוינסקי, הכרמל, הפשפשים, ואפילו הגינות הציבוריות שחלקן כמו מרכולת שווקים.

2. מרכז סוזן דלל

הבית הפועם של המחול בישראל. מקום בו הגוף מדבר לפני המילים. מקום שגם מציף בי רגשות אמביוולנטיים ומזכיר את המראות שקיבלתי לאורך הקריירה, את הזמנים בהם רציתי לחתוך. מקום של שלווה וגם מתח אמנותי ועסקי עבורי.

3. חוף הים

לבוש מינימלי, גוף, שמש, זיעה, כל מה שאני אוהב… כי זה מקום שבו העיר והאנשים מורידים שכבות, מקדשים את החופש, לצד רחש גלים, מקום של בריחה ושל התמודדות, מקום של חברה וביחד וגם של הרבה לבד. מקום של מחשבות, של חופים משתנים, להתהלך שעות על קו החוף של תל אביב – צפונה, דרומה וחוזר חלילה.

4. כיכר רבין

לב העיר. מקום שמחזיק זיכרון עוצמתי, געגוע לתקופה, געגוע לאיש ואנשים, זיכרון למחדל ישראלי ויהודי נוראי, מקום שהיה לכיכר מלכי ישראל והפך לגלעד לאוזלת יד ופוליטיקה הרסנית. מקום שמזכיר לי את הסרט "לא שם זין" שגם הוא שייך חזק להוויה הישראלית. מקום של שמחה אחרי זכיות באירווזיון וספורט, ומנגד של הפגנות וימי זיכרון ומה לא. כיכר העיר.

5. סמלי האורבניות

מצד אחד שבילי האופניים המטרפים של העיר הזו, מרגשים, מרהיבים, מעצבנים, מלחיצים, ובסוף הם הדרך הכנה והמהירה להרגיש את העיר בלי פילטרים ועל אמת – על כל רבדיה. ומהצד השני קו הרקיע המטורף שנהיה לעיר הזו, שרבים לא אוהבים ואני מתרגש ממנו בכל נימי הגוף. יש נקודה אחת בירידה מרוקח ליד האונ' שבה נגלה קו הרקיע הזה של האיילון בצורה שמפעימה אותי ממש.

6. מוסדות חינוך ותרבות

איפה שנוצרות מחשבות, איפה שנוצרת אמנות, איפה שנרקמות תובנות, תוכניות ועשייה. קומפלקס המבנים של הקאמרי, הבימה, האופרה, מוזיאון תל אביב, בית אריאלה, הסינמטק. מקומות שמייצגים משהו בין סדר להפרת סדר. שני עולמות שמרכיבים אותי נפגשים שם.

מקום לא אהוב בעיר:

אני פחות מתחבר לאזורים שהפכו לעוד שכפול של עצמם. כאלו שהפכו להיות דומים לעוד אחרים, ויותר מדי מסחריים, ובעלי פחות יחוד ואופי. מקומות כמו שרונה, נמל תל אביב, או חלקים מרחוב רוטשילד ואיזורי הבילויים, מקומות שהיה בהם משהו יותר פרוע וחי וכיום הם מרגישים יותר סטריליים, אחידים ובלי חיכוך תל אביבי אופייני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "ברנינג מן" עם שי אביבי. הסרט משקף את הסרקזם של התקופה הזו – דאגה אין קץ לילדים, והצורך להיות על המשמר כי מי אם לא אנחנו ההורים נשמור על הילדים שלנו במציאות שכזו, לצד הצורך והרצון לדאוג גם לעצמנו ולנפש הסוערת שלנו, לרצות להסיר מחסומים, להתנסות, להתיילד קצת, ולשמור על חיות ואטרקטיביות. להמשיך להרגיש. הסרט מביא חזק את הדיסוננס שבין המוטיבציה הגדולה לשרת את המדינה האהובה, לצד הקושי להרגיש שמקריבים את הילדים שלנו לטובת הדבר הזה. ההתנגשות הבלתי נפסקת בין להיות הורה לבין לחפש ולרצות אסקפיזם וחוסר דאגות. הסרט הנגיש אהבה ודאגה לילדים, הפעם מנקודת מבט גברית, של האבא, וזה נכנס לי ישר ללב כאבא לבן בצבא בתקופה הזו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה החדשה של אדיר מילר, "ריסט". הגיעה לי כל כך מדוייק לזמן הזה – בדיוק חגגתי יומולדת חמישים!!! והסדרה, איך לא, עוסקת בגבר שחוגג חמישים על כל מה שזה מביא איתו – ילדים, הורים, מיניות, שינוי עבודה, התנסויות, סמים, שמירה על בריאות וגוף, יחסים. מי לא שואלים את עצמנו – האם אני חי את החיים שאני באמת רוצה? מי לא היה רוצה לקבל הזדמנות מסויימת לעשות ריסט? הסדרה לא מדברת על הפחד מלמות, אלא על הרצון לחיות בצורה מיטבית, בצורה שלא תתחרט עליה. חזק מאוד לימים האלו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל אני מקנא במי שיכולים לתרום הרבה ובלי לחשוב פעמיים. איזו זכות ואיזה כיף. מבחינתי, היה נכון ומקסים לחלק את היכולת לעזור ולתרום בין הרבה קטנים שייהנו מזה ולא רק גופים גדולים. אולי לתרום למי שלא יודעים לבקש. לארגונים קטנים, לאנשים שקופים, לאמנים שנשארו בלי במה. לפעמים לאדם הבודד שמבחינתו זה עולם ומלואו. וכמובן איך לא – לתמוך בתרבות. כי תרבות זה מה שמחזיק אותנו אנשים ואנושיים בתוך כל הכאוס.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הייתי מרים לתל אביבי האנונימי שממשיך ליצור, לפתוח עסק קטן, למי שמצליח להחזיק שגרה בתוך כל הטירוף. אלה שלא בכותרות – אלה הם מי שבאמת מחזיקים את הנשמה והלב הפועם של העיר.

מה יהיה?
יהיה קשה יותר, לפני שיהיה קל. יש כאן במקום הזה עומס רגשי, פוליטי וכלכלי שרק מתגבר ומתגבר. החברה הישראלית עוברת שחיקה וגם קיטוב. אז נכון שיש לנו אויבים מרים מבחוץ, אבל המבחן האמיתי הוא מה קורה בינינו. דווקא בגלל זה, יש צורך בתרבות שמצליחה להכיל מורכבות ולא רק לברוח ממנה. מי שיידע להישאר רלוונטי ולא יתנתק מהמציאות – ישרוד ואפילו יתחזק. ובסוף, דווקא מתוך חוסר שלמות – נוצרים דברים הכי מעניינים.

• העיר שלי
• מחול
• שוק הכרמל
• סוזן דלל
• כיכר רבין
• שבילי אופניים