>> רמי אטר (למה שלא תעקבו) הוא אמן רב תחומי שגדל וחי בתל אביב, המתמקד בפיסול בברזל. מאז השבעה באוקטובר לבשו עבודותיומימד של הנצחת החורבן, והוא גייס באמצעות תערוכות מאות אלפי שקלים למען שיקום קיבוץ ניר עוז, שם נרצחו קרובי משפחתו. ביום שישי הקרוב (1.5) תיפתח תערוכתו "מחורבן לחורבן – שם זמני" בבית האמנים בראשון לציון. כדאי לכם להיות שם (שימו ווייז לרחוב גבעתי 17).

>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל
>> הבר שהתאהבתי בו ושדרה שיש לי בה הכל // העיר של דורון גוברמן
>> שכונה שעוד רגע משתנה ומרחב לחלום מחדש // העיר של אבישי כהנא

1. ביה"ס א.ד גורדון

בית הספר שלי עד כתה ח', ואחר כך ביה"ס בו גדלו גם הילדים שלי. מקום של ימי התום – שלי, של תל אביב, של המדינה. כשלהיות סוציאליסט ושמאלן היתה אופציה לגיטימית במקום הזה. מקווה שממשיכים שם עדיין להחזיק בתפיסת העולם ההומניסטית, שחדר האוכל עוד פועל, שחברת הילדים מנהלת את בית הספר ושיש שירה בציבור ביום שישי. זו פנינה שנדמה לי שלא מספיק שומרים עליה.
הירקון 248 תל אביב

2. חוף מציצים

חוף שהמורים של א.ד גורדון הרשו לי להיות בו יותר מבכתה. פעם הייתי ממש יודע לתפוס גלים, היום קצת פחות, אבל כשאני מגיע לים זה מחזיר לי נשימה. יש לי תחושה שהצורות האמורפיות שאפיינו את הפיסול המופשט שלי עד השבעה באוקטובר הושפעו מההשתנות האינסופית שמרגישים כשמסתכלים על הים. אחרי השבעה באוקטובר יוצאים לי יותר "בתי ילדים" חרבים ואנשי מחאה עייפים אבל נחושים. לא מוותרים.

3. לילי רוז

בר שכונתי מתוק באבן גבירול, שאנחנו הולכים אליו ברגל מהפרבר המנומנם שלנו באזור ככר המדינה, מתוק, נעים, פשוט, תמיד שם גם בימי קור וחום, שלום ומלחמה. אמנם הוא בר אבל מרגיש נוסטלגי כמו הפאבים של שנות ה-80. עושים לי שם מנהטן טוב. זה מדבר אלי.
אבן גבירול 148 תל אביב

4. קריית המלאכה

שם נמצא הסטודיו שלי. כל הקרייה זה מקום עם נשמה של אמנות, אוהב את הימים האלה שמגיע לסטודיו שלי בשביל המרץ 1, ואז קופץ לשביל המרץ 3 לבקר את מיקי גולדשטיין, מכירים עוד מימי מלחמת לבנון הראשונה (ששרטה את שנינו, לפחות יוצאת מזה אמנות טובה) לקפה משובח ושיחה טובה וככה זה ממשיך, אי אפשר לכתוב את כולם אבל פשוט תבואו לבקר. זה מקום שנושמים בו אמנות בכל פינה במרחב.

5. המרפסת שלנו

הבית שלי הוא מבצרי, והמרפסת עוד יותר. זה מקום מחבק שאליו באים לשמוח יחד, לבכות יחד, צעירים, מבוגרים, רב גילאיות, מקום שיצר לאורך שנים קהילה תל אביבית ביתית אהובה. ותמיד יש כאן אלכוהול טוב. מבטיח.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הבניינים שנבנים בכיכר המדינה – החלטה שהיא בכייה לדורות. שינתה את נוף האזור, את נוף ילדותי כמובן. זו עוד דוגמא לרעה החולה של הבנייה הלא סבירה והלא מתוכננת בעיר, של הבחירה להפקיר ריאות ירוקות אחרונות לטובת בנייה מופקרת, ובכלל היעדר התכנון הכולל שהופך את העיר לאתר בנייה אחד גדול ובלתי פוסק. עד מתי?

וגם: המקומות בעיר שנפגעו מהטילים – ותוך יום לא הושאר זכר למה שקרה. המחיקה הזו הרגישה לי כמו גזלייטינג שהעירייה לוקחת בו חלק, כאילו לא קרה כלום, כאילו לא עמד שם בית יומיים קודם, כאילו מאז ומעולם זה היה מגרש חול ריק. אסור לשכוח לרגע – יכול להיות כאן אחרת! יש מישהו שאחראי לזה שנופלים לנו טילים על הראש. קוראים לזה ממשלת ישראל שמפקירה אותנו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מזמן כבר לא היה לי ארוע מרחיב לב. קשה עם המלחמה הזאת. אבל אני מחכה מאד לפסטיבל סרטי הסטודנטים הקרוב בסינמטק. זה פסטיבל אהוב, מפתיע, מקורי, ומקווה שגם הפעם ישתתפו בו סרטים שהבן שלי צילם בכישרון רב. אני מאוד אוהב את האסתטיקה הציורית של הצילום שלו. זה תמיד מרחיב את לבי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יוצרת שגיסתי וגיסי הכירו לי, אמה סמית', שכשבאמת כבר אי אפשר להכיל את המקום כאן אני מקשיב לה ומדמיין שאני באיזה מרתף ג'אז בשנות החמישים בניו יורק. היינו אמורים לראות אותה במועדון שבלול המצוין, אבל היא לא הגיעה לארץ בסוף בגלל המערכה עם איראן. בסוף מאי זה יקרה אני מקווה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חד משמעית לשני ארגונים:"מחזקים", שחוץ מזה שהבת המדהימה שלי היא הסמנכ"לית שלו, הם חבורה של צעירים שנלחמים במכונת הרעל, נותנים במה וגב לפעילי המחנה בזירה הקריטית של הרשתות החברתיות, ונאבקים למען שלום ולמען דמוקרטיה ביצירתיות ונחישות. "מחזקים" גם אחראים לחולצת המחאה האהובה עלי, FCK BNNGVR; ו"מחאת הנשים", שהבת שלי וזוגתי הן מקבוצת המובילות שלה, לחמו שנתיים ברחובות להחזרת החטופים (כשלא ידעתי איפה הן ב-6 בבוקר הייתי בודק ברשת, ורואה אותן בלייב, חוסמות את איילון ופותחות את החדשות), הן אלו שיצרו את תמונות הענק של החטופים והביאו את ההפקרה של הממשלה לפנים, ועכשיו הן נלחמות על העתיד, כל מה שיהיה כאן הלאה. חבורת נשים "בד-אסיות" אמיתיות, שעוררו שוב ושוב את כל המדינה לקום ולמחות ולהאבק על חיי אדם ועל המקום הזה. הכי טובות שיש.לתרום ולהצטרף אליהן!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יאיר גולן והדמוקרטים. שמעתי שיאיר עבר ליפו, אז הוא תל אביבי עכשיו, וגלעד קריב נולד בתל אביב אז זה גם נחשב, ונעמה לזימי שאותה אני פוגש בכל ההפגנות בתל אביב אז היא כבר חלק מהעיר בכל מקרה. הם האנשים שצריך להרים להם. הם העתיד. חבורה מדהימה! לח"כ נעמה לזימי אני מקדיש את אחת היצירות המרכזיות בתערוכה החדשה שלי. היצירה נקראת "חרות" והפסל מוקדש לה כי היא זו שנמצאת שם בהפגנות ומגנה עלי, על אשתי, על בתי, על כולנו, ליטרלי, מפני המשטרה האלימה. מי שרוצה לבוא להרים לנעמה – היא תפתח את התערוכה שלי ביום שישי בבית האמנים בראשון לציון ב 11:30 בדיוק.

מה יהיה?
אני צאצא למשפחה של אוסטרים שברחו ב-38' מווינה והגיעו לכאן להקים מדינה. אבא שלי היה איש קבע, סבא שלי היה שופט, הם היו אנשים אופטימיים שנתנו את נשמתם למדינה. אני אמשיך להיאבק על העיר ועל המדינה האהובה הזו ככל שאוכל. זה הבית שלי. אשתי היא היותר אופטימית בינינו. אני מאמין לה.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בתי ספר בתל אביב
• חוף מציצים
• ברים בתל אביב
• קריית המלאכה
• שבעה באוקטובר