בית הילדים היה אמור להיות מקום בטוח. ב-7.10 הוא חדל מלהיות כזה

>> רמי אטר הוא פסל שעוסק בברזל מאז שירותו בהנדסה קרבית. ב-2023 הוא עבד על מיצב בסדרה "סף הכאוס" כשהגיע שבעה באוקטובר – ואיתו הדאגה הרבה לדוד ולבן הדוד הקרובים של רעייתו מיכל, דוד וטל שלו ז"ל, ששהו בבית המשפחה בניר עוז והוכרזו כחללים רק חודש לאחר תחילת המלחמה. הוא ארגן את תערוכת הפיסול הקבוצתית "תכף נשוב…", באמצעותה גייס מאות אלפי שקלים למען שיקום קיבוץ ניר עוז. אל המיצב ההוא הוא חזר כאדם אחר, וכך נולד מיצב חדש שיוצג בבית האמנים בין 10.4 ו-3.5. אטר מקווה למכור את המיצב לגורם עסקי, כשכל הרווחים יופנו לשיקום ניר עוז, שזקוק לכספים רבים בעוד תוכנית השיקום הלאומית טרם אושרה.

>> הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי // דנה ברלב // יוצרים כותבים
>> בשכונה כולם חיים בהרמוניה. המדינה יכולה ללמוד מזה // יוצרים כותבים

אני אמן של ברזל. הברזל, חומר הגלם העיקרי שלי, הוא חומר מאוד חזק אבל גם מאוד רך וגמיש. ורסטילי. אפשר לעצב אותו בכל מיני צורות ולתת לו מראה שונה לגמרי. אני אוהב את הניגוד הזה בין הקשיחות של החומר לבין הרכות והגמישות שלו, את האפשרות ליצור ממנו משהו שהוא גם חזק וגם שברירי באותו זמן. הוא החומר המושלם מבחינתי לביטוי של הניגודים האלה.

בתערוכה "מסוף העולם ועד סופו" בבית האמנים בתל אביב אני מציג מיצב מסדרת "סף הכאוס". סדרה זו מתארת את רגעי השבירה בחיים, את התחושה המאיימת של אובדן שליטה. את הנקודות האלו בחיים, שבהן אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה. אני מנסה לפסל את התחושות האלו, את המתח בין יציבות לאי-יציבות, בין סדר לכאוס, את הרגעים האלה שבהם הכל מרגיש כאילו הוא עומד להתפרק. רגעים אלו קיבלו משנה תוקף לאחר אירועי שבעה באוקטובר.

המיצב בתערוכה חורג מגבולות הפיסול המסורתי, הוא שואף ליצור חוויה טוטאלית. פיסול עבורי הוא לא רק עניין של אובייקט, אלא גם חיבור בין אובייקט וחלל. המיצב בתערוכה שלי הוא ניסיון ליצור חוויה שבה הצופה לא רק רואה את הפסלים, אלא גם מרגיש אותם, חווה אותם בתוכם. אני רוצה שהצופה ייכנס לתוך החלל וירגיש את המתח הזה, את הניגודיות, את הכאוס הזה שאני מנסה לתאר.

במקביל לעבודה על התערוכה, אני עובד על סדרת "בית ילדים". אירועי שבעה באוקטובר זעזעו את עולמי, כמו כולנו כאן. הכאב והאובדן והאבל וההפקרה פגשו אותי מקרוב מאוד, קרוב מדי. לבת זוגי משפחה ענפה בקיבוץ ניר עוז, שם גם איבדנו חלק מהמשפחה. ההשפעה החזקה של האירוע, הזוועה, האובדן, טלטלו אותי והובילו אותי ליצור סדרת עבודות שבעבעה בתוכי עד שפרצה, תחת הכותרת "בית ילדים".

בית ראשון מסדרה זו הוצג בדצמבר 2023, בתערוכת פיסול קבוצתית "תכף נשוב…", תערוכה שהכנסותיה הוקדשו למען שיקום קיבוץ ניר עוז. את התערוכה יזמתי והקמתי עם האוצרת מיכל חסון גלייזר, והשתתפו בה עשרות פסלים שנענו לבקשתי והצטרפו, ביניהם אתי אברג'יל, אייל אסולין, דוד גרשטיין, מיכל כרמון, רונן שהרבני, טל שושן ועוד. הפסלים שיצרתי, בהשראת האירועים הקשים, מבוססים על הרעיון של "בית ילדים בקיבוץ" שהיה עד לאירועים הללו. בית ילדים היה אמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם, ובשבעה באוקטובר חדל מלהיות כזה. הפסלים הם לא רק יצירה אמנותית, אלא גשר רגשי ורוחני שנבנה מחדש אחרי אובדן ובימים אלו הם הופכים לפרויקט בינלאומי.

ההשראה שלי מגיעה מעולם הרגשות, מהתבוננות במצבים אנושיים, במערכות יחסים, בזיכרונות. אני מחפש את הרגעים האלה שבהם מתרחש שינוי, שבהם משהו מתפרק או נבנה מחדש. אני מנסה לתפוס את התנועה הזו, את המתח הזה, בחומר. התהליך שלי מתחיל לרוב בשרטוטים רעיוניים, אבל בסופו של דבר אני נותן לחומר להוביל אותי. אני אוהב את המאבק הזה עם הברזל, את האפשרות לעצב אותו, לכופף אותו, לחבר אותו. זה כמו ריקוד, כמו דיאלוג בין שנינו. אני מקווה שכל מי שיחווה את המיצב בתערוכה שלי, ימצא בו את הרגע שלו, ירגיש את המתח, את הכאוס, אבל גם את היופי והעוצמה שקיימים בתוך זה.יחוש את הפירוק אבל גם את האפשרות לבנייה מחדש.
>> רמי אטר / מסוף העולם ועד סופו, מיצב פיסול מתוך הסדרה "סף הכאוס" // אוצרת: דניאלה שלו // בית האמנים ת"א, אלחריזי 9 // פתיחה: 10/4/25 19:00 נעילה 3/5/25 // שעות פתיחהL ב’-ה‘ 10:00 – 13:00, 16:00 – 18:00, ו’ 10:00 – 13:00, שבת 11:00 – 14:00