המרכז האינטימי וחנות על סף סגירה. העיר של יעל ורטהיים סואן

 יעל ורטהיים סואן, שביום יום בכלל מרכזת את מגמת אמנות בתיכון "מוזות" ביפו ועובדת עם בני נוער אשר נשרו מכל המסגרות. כעת היא מציגה בגלריה רוזנפלד את התערוכה "פָּתוּךְ נָשׁוּךְ", סדרת עבודות שמתקיימות כולן כבתוך אותו יקום פנטסטי ואירוטי, מאזכרות מצד אחד סצנות ימי-ביניימיות וכוללות מחוות למאסטרים של תולדות האמנות (של הירונימוס בוש או קראווג'יו למשל), ומצד שני משתמשות בשפה ובסגנון בהשראת אמנים בני המאה ה-20 דוגמת חיים סוטין ומקס ארנסט. אבל למה שלא תראו בעצמכם.

>> ללכת אל מקום אחר: 16 תערוכות חדשות שיקחו אתכם מפה בסופ"ש
>> העיר של עומר שחם: קפה מינימליסטי ופלאפל רחוק מהמיינסטרים

1. מרכז קהילתי שפירא

אני גרה בשכונת שפירא עם יונתן בן זוגי ושני הילדים שלנו כבר כמעט ארבע שנים. הגענו לפה אחרי שהייה של שנתיים בגרמניה בעיר נורא יפה וירוקה, שרובה מבנים עתיקים והרחובות בה מרוצפים ונקיים. המעבר לשפירא היה מאוד חד אסתטית, אבל בחרנו בה בגלל החיים המאוד קהילתיים שמאפיינים אותה ושאנחנו לא מפסיקים ליהנות מהם, ובשבילם מוכנים לשלם ביופי. המרכז הקהילתי הוא מקום שוקק חיים שאני מבלה בו לא מעט זמן עם הילדים. הוא קטן וצנוע אבל בגלל זה גם אינטימי ומקרב. השכונה הזאת היא האנשים שגרים בה ומקומות הכינוס שלה תמיד מצליחים לשמח אותי בזכות מי שממלא אותם, בייחוד בזמנים קשים.
ישראל מסלנט 27

2. רחוב אוארבך

במשך חמש שנים גרנו ברחוב הזה במושבה האמריקאית (שמורכבת רק משני רחובות, השני הוא רחוב בר הופמן). תמיד אהבתי את האזור הזה בתל אביב, עוד מילדות, אז הייתי מגיעה לסביבה עם סבתא שלי שגדלה בנווה צדק. עד לפני כמה שנים הרחובות שבין נווה צדק, פלורנטין ונגה היו מעין אזור ספר, מאוכלסות בנגריות קטנות בין דרכים כמעט לא סלולות. המושבה האמריקאית עם בתי העץ שהגיעו בספינה ממיין ושננטשו זמן קצר אחרי שאוכלסו מפאת מגפה, הרגישה לי כמו חיים בתוך אגדה. הקירבה לרחוב אילת ומשם לים של יפו נפכו ביום יום פתיחות לעולמות אחרים, ממשיים ודימיוניים.

3. צעצועי צפניה בע״מ

החנויות ברחוב מטלון תמיד היו מקום שהלכתי אליו כדי למצוא פחות או יותר הכל. כבר הרבה שנים החנות האהובה עליי מבין כולן היא החנות הזו. קשה לגמרי להגדיר את המלאי שלה–היא מאוכלסת בחפצים לא הכרחיים שמייצרים אצלי חשק שיהיו שלי בכמויות; צדפים, משרוקיות, כלי נגינה מעץ, שלדים מדברים, ידי גומי כרותות, חרבות פלסטיק, משקפי ראייה מזוייפות,  קישוטים להאלווין ועוד ועוד. יש בה שפע מאוד מוזר שקשה למסגר, אבל גם קשה להגיד שהוא לא ספציפי. למרות שרוב החנויות ברחוב מתאפיינות בסחורה כביכול דומה, החנות הזו והתכולה שלה מצליחות להיות חד פעמיות.
מטלון 20

4. סהר ש.סברבניק ובנו, פיגמנטים 

החנות שכבר הרבה זמן על סף סגירה לקראת יציאה לפנסיה היא המקום בו אני קונה פיגמנטים כדי להכין מהם צבעי שמן. היא ממוקמת על הפינה של דה–פיג׳וטו והדלת שלה תמיד פתוחה כי אין בה עוד מקור אור חיצוני. הפיגמנטים וכל החומרים האחרים, שמשמשים בעיקר ציירים, מאוכסנים בדליים גדולים על מדפים פשוטים. כל פיגמנט, מעין ערימת חול צבעונית, נדלה לתוך שקית שקופה לפי העין ואז נשקל ונחתם. אם החנות באמת תיסגר אצטרך להתחיל לקנות אריזות מקצועיות ומהוקצעות שיוציאו לי את חדוות הליכלוך והעבודה מהמלאכה.
דרך יפו 43

5. מוזות תיכון לאמנויות

זו השנה הרביעית בה אני מלמדת ומרכזת את מגמת האמנות של בית הספר המיוחד הזה. מגיעים אלינו ילדים שהתקשו למצוא את עצמם בתוך מסגרות החינוך האחרות ואנחנו משתדלים להציע להם חינוך מסוג אחר; אישי, מעניין, מאתגר ועוטף. אני חושבת על התלמידים שלי בתור אמנים בפוטנציה שזו פגישתם הראשונה עם אמנות – לא כצורה של פנאי או תרפיה, אלא כעיסוק שיכול לעצב ולהשפיע על המשך חייהם כמעט בכל מובן. המבנה של בית הספר יפהפה ומשקף את הצורה הלא שגרתית בה אנחנו מבינים חינוך.
יפת 44

מקום לא אהוב בעיר

מתחת לגשר של דרך ההגנה, לפני הפנייה לרחוב לבנדה. עד לפני כמה חודשים הייתה תחנת סמים בצד השני של הכביש. היא נהרסה וגודרה ומאז עומדים, יושבים ושוכבים שם מכורים לסמים. אנשים במצב קשה נורא.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האמת היא שאף אירוע. מאז תחילת המלחמה אני מתקשה להתרכז בכל מה שהוא לא הכרחי. זה מאוד עצוב, אבל זה המצב עכשיו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכה של אבי סבח, "נוטה להישכח" במוזיאון תל אביב. הציורים של אבי מחזיקים כל כך הרבה מתחים ועדיין מצליחים להישאר עדינים ונוגעים ללב. הם מלאי מחשבה ציורית ופואטית, צנועה ולא מתפשטת. יש בהם משהו נורא לא מקומי באי האלימות שלהם.

לאיזה אירגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קטונתי. אני יכולה רק להגיד שאני הצטרפתי לעומדים ביחד. זו הרגישה לי פעולה מלאת תקווה, לנסות לפעול למען עתיד משותף, להצליח להגיד בלי לפחד שבעזה מבוצעים בשמנו פשעים שאי אפשר לחיות איתם, שאני לא יכולה לחיות איתם. ובאותה הנשימה ולא בלעומתיות, שאני אבלה וכאובה וחושבת יום–יום, כל היום, על החטופים והנרצחים שלנו. ומתוך היגון להצטרף לאנשים שחושבים ופועלים כל הזמן כדי שהמקום הזה יהיה אחרת, ולא עסוקים רק בשכול ובכעס, אלא משתמשים בתחושות הקשות האלו כדי לייצר גשרים של הבנה.

ֿמי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא יודעת אם "להרים לו" יהיה הביטוי שיהיה לי הכי נוח להשתמש בו, זה לא מרגיש זמן לשמחות. הייתי רוצה למצוא דרך לחזק את משפחות החטופים שהפכו תל אביביות בעל כורחן. אנשים שנלחמים ומתנגדים לכיבוש. בבית הספר של הבת שלי מלמדות מורות ערביות שהתחילו ללמד תוך כדי המלחמה והן אמיצות וחזקות ומופלאות בעיני. אז באופן כללי הייתי רוצה לחזק ושנחזק את כל מי שחייו הפכו בלתי נסבלים ואת כל מי שעושה מאמצים כדי שהחיים שלנו פה יהיו טובים יותר.

מה יהיה?
אין תשובה.