מאצ'ה להתנחם בו וגן להשראה. העיר של לימור יוסיפון גולדמן

לימור יוסיפון גולדמן היא אדריכלית בוגרת אוניברסיטת תל אביב ואוצרת עצמאית, בעלת סטודיו  Limonarc,  האוצרת הראשית של הגלריה בבית האדריכל.ית ומרצה בשנקר בתכנית הבינלאומית לאוצרות. התערוכות שהיא אוצרת הן מולטי-דיסציפלינריות ומשלבות בין אדריכלות לתחומים שונים. בימים אלה נפתחת התערוכה "נגטיב ונרטיב: הסיפור הצילומי של העיר הלבנה" שהיא אוצרת בבית ליבלינג. התערוכה עוסקת בצלמי העיר הלבנה שתיעדו את מבני הסגנון הבינלאומי בתל אביב ותרמו להכרה באיזורי העיר הלבנה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו. עוד פרטים כאן 

>> הקפה הסודי שלנו: 9 בתי קפה נחבאים שתל אביבים אוהבים באמת
>> העיר של מיה לנדסמן // קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים

1. גן יעקב

גן יעקב (שתוכנן על ידי יעקב רכטר ואברהם קרוון וחודש ע"י משרד ת.מ.א) הוא המקום האהוב עליי בתל אביב מאז שנתקלתי בו לפני שנים רבות. בתקופת לימודי האדריכלות הייתי מגיעה לשם הרבה כדי לשאוב השראה ולמצוא רגעים של נחת. במהלך לימודי האוצרות הגשמתי חלום ויזמתי תערוכות עיצוב ואמנות במתחם גן יעקב, עבור אאא – בית לטיפוגרפיה עברית. ייחודו של המקום בעיני הוא השילוב בין היותו אייקון תרבותי הממוקם במרכזו של מרחב עירוני-תרבותי ובה בעת גם חסר הגדרה, No Man’s Land, אשר מעניק כל פעם מחדש תחושת גילוי המאפשרת הפוגה מהאינטנסיביות העירונית. בעיניי זאת אדריכלות מעוררת השראה.

2. חוף צ'רלס קלור/עלמה ביץ'

אנחנו גרים ביפו מעל עשור ואחת הסיבות המרכזיות היא הקרבה לים. הים הוא המקום הבטוח שמכיל אותי ומאפשר לי לפרוק ולהתמלא ואני מנסה להגיע אליו כמה שיותר. הים עבורי הוא משאב חשוב ואני נוצרת אותו, במיוחד בימים מאתגרים.

3. קסטה 

המאכל האהוב עליי בעולם הוא גלידה ועדיף שלא תהיה מתוקה מדי. יצא לי להיות בהמון גלידריות בארץ ובעולם, והמועדפת עלי מהשנה האחרונה היא הגלידה של אייל שני בפארק המסילה. מבחינתי זה אפילו שווה את התור המטורף. ממליצה על גלידת מרווה וגלידת לוז.
יהודה הלוי 12

4. דאמה

בית קפה קרוב לבית, בשוק הפשפשים. אני מחבבת את המימדים הקומפקטיים שלו ואת הסגנון המינימליסטי, שיוצרים תחושה ביתית ונינוחה. אני נהנית במיוחד לעצור להפסקה עם תה המאצ׳ה שלהם. ואם יש משהו שיפו ואנחנו זקוקים לו כרגע זה קצת שלווה ומשהו טוב (וטעים) להתנחם בו.
נחמן 1

5. מתחם 3426 

בשנה האחרונה הגלריה בבית האדריכל.ית עברה ממשכנה הקבוע ביפו למתחם תרבות חדש ברחוב התחייה 27 ת״א – מתחם 3426, המחבר בין יצירתיות, קיימות וחינוך. המתחם שימש בעברו כשוק הדגים וכיום מנוהל ע״י משרד האדריכלים AN+ ובתוכו פועלות יוזמות מגוונות (בית רדיקל, תיאטרון Hadive), סטודיואים לאופנה בת קיימא וייצור דיגיטלי, קבוצת המסעדנים "אילו" והגלריה בבית האדריכל.ית. המתחם מלא בפוטנציאל וזה צעד מרגש ומאתגר עבור הגלריה.
התחייה 27

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נוכח השיפוצים הבלתי נפסקים בתל אביב, היוצרים תחושת כאוס ומשבשים את רצף החיים העירוני התקין, אני נמצאת בעמדה מורכבת. כתושבת העיר, אני מתמודדת עם עבודות הבניה, ההריסה, החפירות והשיפוצים המשביתים עסקים ומייצרים מקומות שאינם נגישים (גם אם באופן זמני). מאידך, כאדריכלית, אני ערה לפוטנציאל הגלום בהתחדשות העירונית ולשינויים המיטביים שהיא תביא. היה נכון בעיני למצוא דרך לנהל את הבניה והשיפוצים באופן מושכל יותר מבלי לפגוע במרקם החיים העירוני באופן כה גורף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אביתר בנאי – מופע סולו. אני מאד אוהבת ללכת להופעות, והשנה יצא שראיתי בעיקר הופעות של אביתר בנאי. משהו בו ובקהל המגוון שמגיע להופעות, מייצר רצון לאחדות למרות השוני הניכר. ההופעות שלו השנה הן כמו טיפול קבוצתי, כל אחד בתורו מוצא את עצמו מתפרק ופורק, בעיקר בגלל הימים הקשים האלה שאביתר מתייחס אליהם בהופעות. בהופעה האחרונה בתיאטרון גשר היה לי יותר קשה להרגיש אופטימית עבורנו, אבל כן חשתי שמוזיקה יכולה לרפא אותנו אפילו קצת, במיוחד עם הקול המלטף שלו. זה היה הכי קרוב לתחושה שלי אחרי ההופעות של ניק קייב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא יוצא לי לראות הרבה סרטים וסדרות, אבל האחרון שראיתי היה בסינמטק, "האחו הקטן", בעקבות המלצה של חבר שמבין, דניאל שטרסבורגר. סרט אנושי, מרגש ועדין ולא כבד מדי למרות שהוא מדבר על השואה. הסדרה שעושה לי טוב, היא Hacks, קומדיה אינטליגנטית, צינית ומופלאה (HBO) שנשים הן השחקניות הראשיות בה. מומלץ.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. ארגון מופלא שמקדם עשייה של עזרה הדדית. אפשר לתרום או להתנדב בחלוקת/ אריזת משלוחי מזון לנזקקים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שפועל.ת למען החזרת המדינה לשפיותה: כל מי שמצליח לחיות כאן, לעבוד ולעשות טוב, ובמקביל לתרום את חלקו ולהיאבק על העתיד שלנו.

מה יהיה?
לא ברור. אנחנו היחידים שיכולים לעשות את השינוי וכנראה שלא ההנהגה הציבורית, לבטח לא זאת של היום. תם עידן התמימות והעיניים של רובנו נפקחו. נראה שאנחנו בתקופה בה הופך להיות ברור שמי שרוצה לחיות במדינה המקדשת ערכים דמוקרטיים וליברליים, חייב לנקוט עמדה ולהיות אקטיבי בניסיון להגן על המדינה.