קפה שבו פגשתי אהבה ומנה של דופמין רומנטי. העיר של לליב סיון

>> לליב סיון משחררת בימים אלה את הסינגל "אני ואת" בעקבות המלחמה. כחברת בריגדת האהבה, קבוצה של זמרות ושחקניות שכוללת בין היתר את סיון טלמור, גיה באר גורביץ׳, שני כהן, שני קליין, אניה בוקשטיין ועוד, היא הופיעה מול מפונים, חיילים, משפחת הנובה ונשות המילואימניקים ברחבי הארץ. החיבור המחודש למוזיקה וההכרה בכוח הגדול של הריפוי שהיא מביאה איתה, עוררו אצלה את ההבנה ש"אני ואת" צריך למצוא את דרכו החוצה מהמגירה. לליב סיון, ילידת קרית גת, היא יוצרת רב תחומית, במאית (״מיוחדת״ של כאן 11) ושחקנית זוכת פרסים (כיכבה בסדרה "אחד על אחד" ובסרט "עירום" שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובמועמדות לפרס אופיר).

>> להיות כרגע מוזיקאי ישראלי בחו"ל זה די מדכא. תשאלו את ג'יי למוטה
>> תל אביב צריכה נסיכות אינדי כמו ג'ני פנקין. והנה בא הזמן שלה

1. אדרת

עוד לפני שהכרתי את המילה קיימות, לפני שידעתי מה ההבדל בין וינטג' לרטרו, לפני שנולדה המילה היפסטר, הכרתי את אדרת. החנות האדומה של אופירה היא תמיד נקודת עצירה כשאני ברדיוס של כיכר דיזנגוף וגן מאיר, כי תמיד יש בה פוטנציאל לשיפור מצב הרוח, דופמין רומנטי. אני חושבת שמעבר לכל הסיבות הנכונות לרכוש יד שניה, הכי אני אוהבת את האפשרויות הסיפוריות שבגדים ובדים, תוויות, כיסים, טכניקות תפירה וכפתורים מחזיקים בתוכם. אני חושבת שאת הסיפורים הטובים ביותר מצאתי באדרת. הם כמובן הרכיבו את האאוטפיטים הכי מוצלחים שלי. בוגרשוב 53

2. קינג אופטיק 

יש לי חוקים. נגיד, כשאני צריכה לרכוש עדשות מגע ואני נכנסת לחנות המשקפיים של בוריס, אני מכניסה את הידיים לכיסים ומבטיחה לעצמי לא להוציא אותן, בשום מקרה, כדי למדוד משקפי ראייה. זה לא תמיד עובד לי. יש לי 15 זוגות משקפיים. יתכן ומדובר בהתמכרות אבל אין לי את מי להאשים בכך מלבד את הטעם הטוב של בוריס ואיציק ואת היחס הטוב שלהם. כי לא רק שיש להם אוספי משקפיים נדירים, במובן הישן והטוב של המילה, הם גם מסכימים לקבל אותי למוסך המשקפיים שלהם כדי ליישר ולהחיות זוגות משקפיים שסובלים מילדים שישבו עליהם. קינג ג'ורג' 21

 

3. התחנה המרכזית החדשה

מדובר באהבה מפוקפקת. אולי אהבה רעילה. התחנה המרכזית היא התל אביב הראשונה שלי, הפרועה, המסוכנת, הצבעונית, המגוונת, שמודדת לי זמן בפלטפורמות האוטובוסים לפני שהכרכרה תהפוך לדלעת. במשך שנים המבנה המבוכי הזה היה שער הכניסה שלי אל העיר. תמיד הריח כמו הרפתקה, תמיד זהר מניאון בעיניים, קעקוע ראשון, מגנט אפל של מסדרונות שבכל קצה שלו יציאה אל תל אביב אחרת. שנים אחר כך חקרתי אותה לעומק כחלק מעבודת אמנות ארכיונית, איפשהו יש לי שעות של חמרי גלם המתעדים את אנשיה. עוד שנים אחר כך הצטלמתי בה – רוב הדמויות שגילמתי ביקרו בה. הן אולי פחות פרועות, פחות הרפתקניות, פחות מסנוורות, אבל בקיאות במסדרונות וביציאות הנכונות.

4. סילון

בית הספר הגבוה שלי לאלכוהול, חברות וזיהוי זוגות בדייט ראשון. ארבע שנים בירמנתי בסילון, ארבע שנות התבגרות מואצת תחת המנטורינג הטוב של אורן, שוגון ולימור. למדתי תמיד למזוג בגובה העיניים, לנעוץ את הכף הקרח בסיום, כי לתנועה יש התחלה וסוף, לא להתנגש בברמן השני. למדתי לבחור את השיר הנכון, להקשיב לשיחות לא לי, לשתות וודקה חמה, לזהות פקחי סיגריות ולשלם על טעויות. הסילון הוא מאיץ החלקיקים התל אביבי שלי, אבל אני יודעת בוודאות שלא רק שלי, אלא גם של כל מי שישבו לי על הבר וחשבו שלא שמעתי את השיחות שלהם. קינג ג'ורג' 89

5. הסטריטס 

גילוי נאות 1: בסטריטס הכרתי את בן הזוג שלי. גילוי נאות 2: בן הזוג שלי הוא אחד מהבעלים של הסטריטס. זה לא מפתיע שזה המקום האהוב עלי בעיר. זה בית. אני יודעת תמיד מה יש בסירים למרות שאני חייבת תפריט כדי לקבל השראה. אני אוהבת את המרחב שלו, את הכלים שלו, את תנועת הצוותים המתלכדת למשפחה ואז גדלים וממשיכים בחיים וחוזרים לפה עם תינוקות בעגלה. את סלט שגית, את אוולין, את מייקי שאיננו, את הלקוחות הקבועים של הבוקר שמחייכים אלי, את המלצרים החדשים שלא יודעים איזה קפה אני שותה . אני אוהבת את אחד הבעלים, הוא באמת בחור טוב. קינג ג'ורג' 70

 

מקום לא אהוב בעיר

הכביש בקינג ג'ורג'. תל אביב, תנסי להיות אחר צהריים אחד אמא עם נטייה לאיחור רכובה על אפניים ברחוב קינג ג'ורג' בדרך אל הילדים. הכביש שבור וקופצני ופירי הביוב נוזפים בך על האיחור, האוטובוסים והמוניות נוגסים באוויר שמאחורייך וצופרים לך כדי שתפני להם מקום, על כל אחד מהם לפחות שלוש אמהות ממהרות כמוך. למרות שאת לא חשמלית, על המדרכה את לא רוצה לרכוב כי הולכי הרגל עלולים לדרוס אותך כשהם שקועים במסכים תוך כדי הליכה. בקיצור, תל אביב, תסדרי לי את קינג ג'ורג' כדי שאוכל לאחר בבטחה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אם יש דבר שלא הייתי זקוקה לו בשבעת החודשים האחרונים זה "אסקפיזם". אני חיה עם צורך בחיכוך מתמיד עם המציאות. אפשר לקרוא לזה ענייני שליטה. לא ספר, לא סדרה, לא יציאה לבר השכונתי. חודשיים לתוך המלחמה, שמעון משל, האבא של הפיקוק, הזמין אותי לערב הקראת שירה בשם "בין הקירות" ואני שכנעתי אותו לתת לי להקריא ולשיר. מזל שהוא הסכים, כי אחרת, מפאת חרדת האסקפיזם לא הייתי פוגשת את הדבר היפה שחיכה לי שם. "בין הקירות" היה בית פתוח, שאיפשר למילים ולמוזיקה להכנס ברווח המועט בין האנשים הרבים שגדשו אותו. מבט מבויש מאחורי המיקרופון מספר לי שאני מכירה את רובם מבית הספר, מהסופר, מהגינה, מהפיקוק עצמו. הם לא קהל, הם קהילה. זה לא אסקפיזם, זה מרחב מוגן. תודה לשמעון שהזכיר לי את זה.

 איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"היי אחות" של איה זהבי פייגלין שנכתב תוך כדי המסע של "בריגדת האהבה" ברחבי הארץ מתחילת המלחמה – – להקת מוזיקאיות ושחקניות שהוקמה בצל המלחמה להפיג את המתח ולהעלות את המורל בשירה ציבורית המונית למפונים, חיילים, פצועים ומשפחות מילואים – והפך להיות ההמנון של מה שעברנו ומה שנרצה שיהיה. כשאיה ניגנה אותו בפעם הראשונה מולנו לא הפסקתי לבכות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שנוגע במשפחות החטופים, מלהגיע להפגנה עד התנדבות במטה. אין יותר חשוב מהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא אחד כי אם מאות בעלי עסקים קטנים, שפזורים ברחובות תל אביב והופכים אותה למה שהיא. הם אלו מאחורי עננת האבק של הרכבת הקלה, ששרדו את הקורונה, שמושפעים משנה ארוכה של מחאה, שסגרו ביום הראשון למלחמה ופתחו אחרי ימים ארוכים בלב כואב, כי גם העיר צריכה מפלט.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. העתיד לא נועד שננבא אותו אלא שניצור אותו.