אור בקצה המנהרה וספסל לתכנון העתיד. העיר של מאיה ערד יסעור

מאיה ערד יסעור היא מחזאית ישראלית ובינלאומית, שמחזותיה יצאו לאור ומוצגים ברחבי העולם בכ-13 שפות. המחזה האחרון שלה "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים", אותו כתבה כעשרה ימים לאחר שבעה באוקטובר, הוצג והודפס בארץ ובעולם. ההצגה הקרובה שלו תתקיים בתיאטרון יפו ב-9.7 בשעה 20:30 (קליק על הלינק של שם המחזה ואתם שם)

>> העיר שלנו: 9 המלצות שימושית למדי שקיבלנו בשבוע שעבר

1. קפה החשמל

ברחוב החשמל 12 (סמוך לגלריה בן עמי) נמצא קפה "החשמל", שם תמיד מקבלים את פניי בחיוך איציק, שיר ופיליפ וגורמים לי להרגיש שקפצתי רגע הביתה, עם המוזיקה שתמיד נשמעת כמו הפלייליסט שלי והמנה הקבועה שלי (קינואה תרד וקישואים – מומלץ) שלא נמאסת עלי אף פעם. בשעה חמש המקום עובר מטמורפוזה לבר יין משובח בשם "המאוורר", ואם עבדתי עד מאוחר ובא לי לסגור את היום עם כוס יין, הם יפגשו אותי פעמיים ביום.

2. ספסל יעבץ

באוניברסיטת תל-אביב יש ספסל המשקיף אל ריבוע מתכת שממסגר חתיכת ים בקצה הנוף – עבודה של דני קרוון שנקראת "הספסל" (2017). על הספסל כתוב: "ממקום זה נהג פרופסור צבי יעבץ, הדיקאן הראשון של הפקולטה למדעי הרוח, להשקיף אל הים ולתכנן את העתיד". כשאני מגיעה לאוניברסיטה אני אוהבת לשבת רגע, להשקיף אל הים, לתכנן את העתיד ולשאול: פרופסור יעבץ, האם זה מה שתכננת?

3. סמטת האור

ממש ליד קפה החשמל ומול חברת החשמל, יש סמטה קטנה ששמה "סמטת האור". יש בה שילוב תל אביבי נהדר בין בתים לשימור ששופצו לכאלה שעוד מחכים לשיפוץ עם מעטה גרפיטי וקירות מתקלפים, וירוק, הרבה ירוק. אני עוברת שם הרבה ומהרהרת בקשר בין חשמל לאור ובביטוי האורבני של הקשר הזה.

4. ספסל ביפו העתיקה

יש עוד ספסל אחד שאני אוהבת במיוחד להשקיף ממנו אל הים, הפעם בלי תכנונים ושאלות קשות. ממש מול תיאטרון יפו, שהוא מקום אהוב ויקר בפני עצמו, מעבר לכביש, בפינת חמד קטנטנה וקצת מוצנעת יש ספסל אלכסוני שרואים ממנו את כל קו החוף, טפח מיפו, והרבה ים. לפני הצגה אם יש לי זמן, תמיד אקפוץ לביקור אצל הספסל הזה כדי להתפעל מהנוף הנשקף ממנו.

5. תשע נשמות

החנות של הוצאת "תשע נשמות" ברחוב גורדון היא כמו אור בקצה מנהרה. מעבר להיותה של "תשע נשמות" הוצאה מיוחדת, עכשווית ומוקפדת מכל בחינה, החנות שלה היא מקום לבוא אליו ללקט פנינים ספרותיות ולקנות יינות משובחים. גורדון 14

 

מקום לא אהוב בעיר

המקום השנוא עליי בתל אביב הוא הרמזור שמאלה (אם באים מצפון) ביהודה הלוי 79. כל יום בסביבות השעה שלוש מתחיל להצטבר שם פקק תנועה אימתני שגורם לכולם לצפור בקדחתנות וליצור זיהום רעש סביבתי בלתי נסבל. צפף המכוניות מביא אל הרמזור הזה דרי רחוב פושטי יד, בדרך כלל נרקומנים, וזה קורע את הלב לראות שאין מי שעוזר לאנשים האלה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "יופי" של תיאטרון קליפה בבימוי עידית הרמן במוזיאון תל אביב, שבו טקסט שכתב אריאל ברונז הולך ומתפרק ונבנה מחדש בקטעי שירה אופראית, ימיביניימית ואלקטרונית משולבי תנועה, תאורה ואסתטיקה ויזואלית יפהפייה. הקהל נע בין חללי מוזיאון תל אביב בעקבות הסצנות ונפשו משוטטת לבדה בחלל. יש הרבה מה להגיד על הסמיכות של "כיכר החטופים" למרכז התרבות של תל אביב, אבל במקרה הזה לא חשתי דיסוננס או אשמה, אלא לכידות פרדוקסאלית בין הבחוץ לפנים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נאום הנובל של הרולד פינטר (בתרגום פרופ' אברהם עוז) משמש לי מצפן בכתיבה, בחיים ובמיוחד בזמנים כאוטיים. הוא אמר: "האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אך החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך". בתוך כל הרעש הפנימי והחיצוני אני נאחזת בנאום הזה שהוא כמו מגדלור לאמת. 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים" ו"פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום", הם הארגונים בעלי הדחיפות העליונה לדעתי, אבל לא חסרים ארגונים חשובים שהלוואי שהמדינה הייתה מייתרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תל-אביבית בעל כורחה: עינב צנגאוקר. כל החוסן, האומץ, המוסר, האמהות, הנשיות והאנושיות באישה אחת שנלחמת בכוחות נגד אטומים יום ולילה מאז נחטף בנה מתן צנגאוקר.

מה יהיה?
חזרתי השבוע מברלין שם הציגו את הגרסה המקומית של "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" בתיאטרון גורקי (בימוי: ספיר הלר). מפגש עם קהל אחרי ההצגה הזאת, גם בארץ בתיאטרון יפו וגם במקומות אחרים בעולם, חושף אותי לצד הטוב של האנושות על כל קבוצותיה, ומזכיר לי שהשסעים לא גדולים ומאיימים כמו שהמדיה רוצה להראות לנו. ביום שני הייתי בהיכל מנורה בכנס השלום "הגיע הזמן", היו שם המונים של אנשים שמאמינים שיכול להיות פה טוב, שקוראים לפיוס ולשלום. מזמן לא התרגשתי ככה. אני אופטימית.