ביום השביתה למען החזרת החטופים, יצאנו לרחובות תל אביב לעבור בין בתי קפה סגורים, הכיכר הכי צובטת לב בעיר והצומת שלא הפסיק לרעוש. "אני לא יודע אם המחאה הזאת תזיז את מקבלי ההחלטות, אבל היא כל מה שנשאר לי לעשות כאזרח במדינה שעדיין דמוקרטית" // קולות המחאה
זה מרגיש כמו בוקר אחר, ובהתאם הרחובות של תל אביב מרגישים אחרת. החום שנשבר קצת (אך עודו נוכח) כבר הבדיל את הסופ"ש מיום ראשון, אף בתי הקפה שסגורים מסמנים את יום השביתה הזה, ובכנות גם אלו שנשארו פתוחים לא מרגישים הומי אדם. זו תהיה טעות לומר שהעיר עצרה היום מלכת, אבל בהחלט ניתן להגיד שתל אביב החסירה פעימה, והורידה הילוך.
>>לאנשים שחיים בתל אביב יש הרבה מה להפסיד. זה הזמן לעצור הכל
במהלך סיבוב ברחובות העיר, ניתן היה לראות עוד ועוד אנשים שמסתובבים עם חולצות, דגלים צהובים ושלטי מחאה, ואכן הרגיש שהיום יותר מאי פעם, רבים התגייסו למאבק ונענו לקריאת משפחות החטופים לשבות. עד השעה 11 בבוקר, כיכר החטופים כבר היתה עמוסה – אמהות עם עגלות, ילדים ובני נוער, ורבבות אנשים שעומדים, וקוראים לשובם של החטופים.
חלקם נעצרו מול מיצג חדש, המורכב מתמונות של החטופים עם משפחותיהם מתקופה קודמת של נורמליות, ונדמה שהמחזה שובר לב יותר מתמיד. ההחיוכים בתמונות כבר הוחלפו במציאות אכזרית של עצמות בולטות, גוף רעב ועיניים שקועות שקוראות לעזרה.״אני פה כדי שהתמונה הזאת תחזור על עצמה״, אומרת נעמי בת ה-35, ומצביעה על תמונה של מתן צנגאוקר עם אמו עינב ואחיותיו נטלי ושני משתכשכים בהנאה בים.לא רחוק משם עומדות אימהות עם עגלות אשר על חזיתן תלוי לוגו החטופים בגדול ובצהוב, יחד עם השלט ״אמא לעולם לא מוותרת״. קריאה פשוטה לכאורה, אך אחת שמפלחת את הלב.
האווירה בכיכר החטופים היתה מכונסת מעט, בעיקר אנשים שבאו להיות יחדיו. לעומת זאת, בצומת הקפלן התקיימה מה שאפשר לתאר כהפגנה של ממש. הצומת הרגיש הומה, והזכיר בכמות האנשים את ההפגנות שנערכו במקום נגד ההפיכה המשטרית. גם השמש הקופחת לא מנעה מרבים להגיע למקום, ולקרוא להחזרת החטפים ועצירת המלחמה. בשלב זה, סביבות 12 בצהריים, גם המכוניות שעמדו בפקק גילו סבלנות, ורבים מהם נשאו בעצמם על החלונות דגלים וסרטים צהובים, והצפירות היחידות היו צפירות הזדהות.
בשלב מסוים החלה צעדה לעבר איילון, ופניתי לזוג שצעד לצידי בשאלה מה הביא אותם לצאת היום. ״בעבודה שלי הודיעו שלא שובתים, אבל חתמתי יום חופש בלי בכלל להתלבט", סיפר לי עדי תושב העיר. "המשפחות האלה עוברות גיהינום כבר כמעט שנתיים, ואני לא יודע אם המחאה הזאת תזיז את מקבלי ההחלטות, אבל היא כל מה שנשאר לי לעשות כאזרח במדינה שעדיין דמוקרטית. אז אני אנצל את האפשרות הזאת, ואמצה אותה כל עוד אני יכול. ואראה לאמא של מתן, ואמא של אלון אהל, ואימהות של עוד 48 חוטפים שהן לא לבד״.
זוגתו שיר היתה קצת פחות אופטימית. ״הציבור מיואש, וייאוש לא מוציא אנשים לרחובות. זעם כן, אבל אנחנו כל כך מכולי זעם שאני כבר לא יודעת מאיפה נשאר להביא עוד. אני כן מקווה שמי שכאן היום הם לא הרגילים שתמיד פה. בכל מקרה, אני כן מנסה להיזכר שאיפה שיש מאבק יש תקווה, ובגלל זה אני כאן. זועמת ומיואשת גם יחד״.
לשביתה יש כוח לשבור את ההרגלים, לערער את המציאות ולממש את הכוח שיש לנו בידיים. אחת הקריאות לשביתה היום היתה לייצר גם שביתה כלכלית – לא לקנות דבר, ולא לגהץ באשראי. רק היום שמתי לב כמה אוטומטי עבורי לקנות קפה קר בדרך להפגנה. אז אם אתם לא יכולים לצאת לכיכר החטופים לאירוע המרכזי ב-20:00, או להצטרף להפגנות בכיכר הדמוקרטיה – המינימום שאתם יכולים לעשות זה לעמוד מאחורי המחאה הכלכלית הקלה הזו, ולחכות עם ההוצאות למחר. בכל דרך שרק תוכלו, העיקר תצטרפו. זו הדרך היחידה לייצר תקווה.
