סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין. העיר של מרינה פוזנר

מרינה פוזנר היא יוצרת חוויות, מנהלת אמנותית וחוקרת מעצבת חוויות אכילה, ומתמחה בתהליכי אמנות כמנוע לשינוי חברתי. מעבר לכך, היא גם מלמדת חשיבה יצירתית וביקורתית דרך אמנות ואוכל ומחנכת בחטיבה ובתיכון בביה"ס הדמוקרטי הפתוח ביפו, לצד כתיבה במגזין "פורטפוליו" על אוכל ואמנות. לאחרונה ייסדה את bite, קהילה רב תחומית של נשים יוצרות, ואוצרת את אירועי "מפגשים בקיוסקו" במסגרת אירועי חודש האישה הבינלאומית, שכוללים תערוכה של אמניות bite ואירועים חגיגיים שעוסקים במפגש – מצב שטומן בתוכו אפשרות לחיבור אבל גם להכרה בשוני. כבר הערב (11.3) בקפה קיוסקו (ידידיה פרנקל 31) מתקיים במסגרתו אירוע "ארוחת אהבה", שכולל מפגש ערב של אפרטיבו וניוקי מידי פוזנר בשיתוף משקאות הכרם, לצד ניסוי עם בינה אנושית מאת האמנית תמר ארזי. כל הפרטים לאירוע הזה וגם לאירוע הסגירה של הסדרה ב-28.3 מתחבאים בקבוצה הפתוחה של הקהילה בפייסבוק, וכדאי לכן להצטרף.

>> מועדון שהוא בית והפינה הכי יפה בתל אביב. העיר של רון מגריל
>> קוקטייל בר משנות ה-50 וחוף להתמלא בו. העיר של לארה סנואו

1. ידידיה

הבן של הקיוסקו קפה. הם יודעים איך אני שותה את הקפה שלי, וגם כשזה ברמן חדש הוא שמח להכין לי בול כמו שאני אוהבת. וגם כי הבעלים לימים הפכו לחברים – את יותם הכרתי מהקפה, ואת תומר בכלל הכרתי מחיי הלילה, עד שקישרתי בין השניים. אחרי שגרתי בכיכר מסריק, ובהמשך שמונה שנים בנחמני על רוטשילד, עברתי ב-2015 לשכונת פלורנטין-לוינסקי והייתי מאוד מודאגת לגבי הקפה. בלוינסקי היה רק את קאימאק, ובשיטוטים שעשיתי בפלורנטין לא התחברתי לשום סטייל. ואז גיליתי שיותם כהן – שניהל את טאצה ד'ורו בנווה צדק, שהיה גם בית קלייה וכיום במקומו נמצא משק ברזילי – פתח את הקיוסקו בידידיה פרנקל. מהבית ברחוב השוק הייתי מבקרת שם לפחות 3 פעמים בשבוע. לימים הדרמתי לרחוב המשור על פינת אבארבאנל, ואנשי הקיוסקו פתחו את קפה ידידיה שסמוך לשם, ומציע אווירה יותר אינטימית, פחות לפטופים וחצר פנימית. ואני ממש אוהבת חצרות פנימיים. לא החלפתי את הקפה שלי גם בהמשך כשעברתי לרחוב בר-יוחאי פינת שוקן. זה היה אחד הרחובות והבתים המושלמים, כי מצאתי את עצמי מוקפת בגלריות וחללים אמנותיים – כולל "המעבדה" והגלריה של בצלאל ברחוב הרצל, וכולל ארטפורט ו-p8 שסמוכות. אבל קפה לא היה. גם היום כשהבית והסטודיו הפיזי שלי בחולון, הלב בתל אביב והקפה בידידיה.
ידידיה פרנקל 29

סמטת המשור

3 שנים גרתי בסמטת המשור (בבית הפינתי שצבוע היום שחור), שזה אזור בתי המלאכה של פלורנטין. 3 סמטאות קסומות עם גרפיטי משתנה, קולנוע קנדה אחד ו-One Stop Shop של בעלי מלאכה: נגרים, צבעים, אמני מתכת, גזרנים ורפדים. השכנים שלי היו עוזי הנגר ורונן הצבעי. זה נוף נעלם – גם אנשי מלאכה מסורים מהסוג שלהם, וגם המקומות עצמם. עוד כשגרתי שם הם הראו לי תכניות בינוי של המגדלים שבקרוב יתחילו לעמול עליהם. ממליצה מאוד לבקר אותם אם אתם זקוקים לעבודה של אחד מהם.

הסטודיו של אורלי ירון

הבית הראשון שלי בעיר היה על פרישמן, במסריק פינת כיכר רבין – כך גיליתי את מעצבת האופנה אורלי ירון, שהצבעים השולטים אצלה הם שחור, אפור, לבן ומה שביניהם, עם גזרות אוברסייז נקיות אבל עם טוויסט. מהר מאוד התאהבתי וזכיתי לעבוד איתה.
מלכי ישראל 9

מסריק פרחים ויין

ברחוב קינג ג׳ורג׳, מול הוינונה (שגם זו פנינה), יש פנינה אחרת שנקראת מסריק פרחים ויין. פתחו אותו שני חברים יקרים שלי מצרפת – בהתחלה זה היה בוטיק פרחים מוכר, ולפני שנה וחצי זה גדל והתווסף החלק של היין. זה היה עבורם חלום, לחבר את שני הדברים ולהציע לאנשים יין וחוויה צרפתית וסטייל, אבל באווירה לא מחייבת, קלילה ועם הרבה חיוך. השוס הוא גם הפרחים, שלא רק שכולם סטייל ובמחירים הגיוניים, אלא גם שעות הפתיחה והמשלוחים נוחים. תבקשו מאלכס את הסיור הסודי למקרר פרחים.
קינג ג'ורג' 80

הכרמל 40

הם דייגים, וזה דוכן למכירת דגים טריים, והם עושים גם סנדוויץ׳ דגים. כל מילה מיותרת. אין מה להרחיב. שווה לחכות בתור. אין כסא עם משענת. יש צ׳ייסר ערק.
הכרמל 40

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. אני נוסעת למשפחה שלי בבאר-שבע, תמיד ליומיים, ואני בוחרת לנסוע בתחבורה ציבורית שמאפשרת לי זמן שקט לשיחות, כתיבה ומחשבות. בסופ"שים הרכבת לא פועלת מדהים, בלשון המעטה, ולפחות פעם בחודש אני מבקרת בתחנה המרכזית. אז אמנם הכריזו על הסגירה של התחנה ומועדון הבלוק האגדי נסגר בין היתר בגלל זה. באותה נשימה עצרו את כל השירותים הבסיסיים הקשורים לתברואה. אבל, וזה אבל גדול, מערך התחבורה הבינעירוני לא פסק לפעול שם, ומאות עד אלפי אנשים ביום עדיין חולפים במקום, ובתי עסק עדיין פועלים.

בד בבד, גם חסרי בית עושים שם תמ״א ומתרחבים לסלון פלוס שירותים, בעוד שהשרותים של התחנה לא עובדים, הדלתות לא ננעלות, ריחות קשים נישאים באוויר ואין סבון. גם המעליות לא פועלות. הזנחה מזעזעת שמשקפת את ההזנחה גם בשאר חלקי העיר הדרומיים עם ביוב צף, ריחות וזבל. צריך לקרות אירוע תוכן תרבותי ואמנותי בתחנה הזו כדי שיטפלו בבעיות הללו. זאת אחת הערים הבודדות שמשקיעות בתרבות מטעם העירייה, ההיסטוריה מלמדת שכשיש תרבות אז כל התשתית מסביב גם זוכה לטיפול. פניתי לגיורא יהלום, ראש אגף תרבות בעיר, שהוא איש מיוחד מאוד שפועל ועושה. הצעתי אחד כזה בתחנה. בינתיים זה לא קורה אבל דברים לוקחים זמן ואולי עוד יקרה, בדומה לפרויקט הענק שעשיתי בשדה התעופה הישן של אילת רגע לפני שנכנסו דחפורים לטרמינל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש דברים בחיים שגורמים לתחושה פיזית שמבעבעת מהבטן לכיוון הכתפיים, חום נעים עולה והראש לא יודע איך לבטא את התחושה הזו שאי אפשר לתת לה מילים. זה סוג של אדרנלין שעולה במצבים כמו אהבה, מוזיקה, מיניות, משני תודעה ואמנות. היצירות של בת שבע לחלוטין גורמות לזה. מהאחרונות אציין את "2019", ואחת שממש הפתיעה וכמה מאושרת שגיליתי זו אורלי פורטל, ביצירה שלה "אל אטלאל". האור הקטן בחושך היפה, הסאונד והד הקולות, התלבושות והקינה המטורפת של אורלי עצמה עם עלעל – אחת הרקדניות שהתנועה-קול שלהן חדרו לי ללב. לי זה גרם לחיבור מטורף של שיחת לב עם עצמי. פיוז'ן מרגש של מחול עכשווי, שבטיות וטכנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כשהתחלתי את פרויקט "Quilt of Love" של קהילת bite, לא היה לי מושג עד כמה הוא ישנה אותי. התכוונתי ליצור מרחב שיאפשר לאמניות לחזור ליצירה אחרי המשבר של ה-7 באוקטובר, אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו הרבה יותר עמוק קורה כאן. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את עוצמת המהלך – כשראיתי יותר מ-250 נשים, רובן זרות זו לזו, מתחברות דרך היצירה. כל אחת הביאה את הפיסה שלה, הכאב והתקווה שלה שכרוכים באנרגיית אהבה' וביחד יצרנו משהו שהוא הרבה מעבר לסכום חלקיו. הפרויקט נתן לי כוח, הוא שבר את תחושת חוסר האונים שהרגשתי מול המצב. כשאתה יוצר, אתה פועל, אתה משנה משהו במציאות. שנית, הוא הזכיר לי את הכוח העצום שיש בחיבור בין אנשים, במיוחד בין נשים. ראיתי איך אמניות שהיו משותקות מיצירה חזרו לסטודיו בזכות ההזמנה להשתתף במשהו גדול יותר. רק אז הבנתי כמה אני בעצמי הייתי זקוקה לזה גם.

החלק המשמעותי ביותר היה ההבנה שיש דרך אחרת להגיב לאלימות – ביצירה, בחיבור, באהבה. במקום להיות צרכנית פסיבית של חדשות ופחד, הפכתי ליוצרת אקטיבית של מציאות אחרת. המשימה שהצבתי לעצמי – להניע אנרגיה נשית של תשומת לב, רכות ותעוזה – הפכה למקור כוח אדיר עבורי. ממקום שבו רציתי לחזק אחרים, מצאתי את עצמי מחוזקת. וזה לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים הדרך הטובה ביותר לקבל כוח היא לתת כוח. כיום, אני ממשיכה עם הקהילה הרב-תחומית שהקמתי לנשים יוצרות לפרויקט הבא, "מפגשים בקיוסקו", עם אותה הבנה – שהאמנות אינה רק תוצר, אלא כוח של שינוי, של ריפוי, של חיבור. והכוח הזה – הוא הדבר שמניע אותי כל בוקר מחדש.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שעוזר לאנשים זקנים ולניצולי שואה, בכלל חצי מהמשאבים שמושקעים בלתרום בחיילים יכולים לעזור הרבה יותר לאנשים האלו. בפעם השנייה אני פועלת עם ארגון עמ״ך שמעניק תמיכה לניצולי שואה ומשפחותיהם. אני עושה את זה דרך פרויקט אמנות. בעבר התנדבתי ללכת לבתים של ניצולי שואה. לדבר איתם, לתעד את הסיפור שלהם. זה היה לי מאוד קשה, הבדידות והדלות של החיים. הם זקוקים לתשומת לב. וזה מעט שכל כך בקלות אפשר לתת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גיורא יהלום, ראש אגף תרבות של עיריית תל אביב-יפו. מעבר לעשייה התרבותית שמאוד מורגשת בעיר מאז שהוא בתפקיד, גיורא באמת איש מיוחד ולא מובן מאליו שדמות בכירה ומשמעותית מנהלת קשר אישי ומזמין עם קהילה של יוצרים ואמנים. אני חלק מקבוצת צעירי התרבות של העיר ויש שם הרבה אוזניים פתוחות.

מה יהיה?
וואלה שאלה טובה. בנוסף ליצירה אני עוסקת בחינוך לאמנות, אלו התחומים היחידים שיש לי בזכותם תקווה שמשהו יכול להשתנות. אז אני מצד אחד בבועה, ומצד שני הנה נאלצתי לפני שנה לעבור לחולון. אז הלב והחיים שלי לא השתנו, אבל גם כן השתנו, כי זה כבר לא מתחת לבית וזה מבאס – אבל בשביל 100 מ״ר מרחב במחיר של 40 מ"ר בתל אביב, עשיתי את הפשרה.