כיכר שיש בה הכל וחוף לגדל בו ילדות. העיר של נועה עילם שדה

>> נועה עילם שדה, נשואה לאופיר ואמא לזוהר ושירה, מטפלת בתרפיה טרנספרסונלית וסופרת, ממקימות בית הספר האנתרופוסופי של ת״א-יפו ורשת הגנים – בית חינוך אביב (היום: בי"ס רעות). בשבוע הספר היא הייתה אמורה לעמוד בגו זקוף מאחורי דוכן ולחתום לראשונה על ספרה "תגידי", שראה אור לפני כחצי שנה. "מאז ילדותי, כשהייתי משוטטת בין הדוכנים בכיכר מלכי ישראל, חלמתי שיום אחד אעמוד מהצד השני. השנה זה כמעט קרה. הספר יצא לאור. הדוכן של 'כנרת זמורה' כבר המתין. אבל אז – מציאות בלתי נתפסת גנזה הכול. החלום שלי הוא רק קצה קצהו של כאב לאומי עמוק. חרדה. אובדן. חטופים שלא שבים (ועוד ישובו!). עם שלם שמחפש אוויר".

>> מסעדות נוסטלגיות של פעם ואגרוף של טעמים // העיר של דותן גרינברג
>> תן חוטף כריך וקיפוד רוצה לרקוד // העיר של "אגדה חיה בעיר"

1. כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא לב העיר שלי, הלב של הלב. גרנו המון שנים ממש ליד. בבוקר הייתי יוצאת לשם עם הקפה הראשון מהבית לשמש הרכה ולנשום את האסתטיקה של בנייני הבאוהאוס הכי יפים בעיר, בזמן שהילדות התרוצצו במעגלים סביב הפסיפס של גוטמן ומאוחר יותר סביב בריכת הדגים (ופעם אפילו נפלו לתוכה…). יחד עם השכנים שי אביבי ומיכל ליבדינסקי ועלמה כהן-ורדי, לימים עורכת הספר שלי, ניהלנו מאבק שהצליח למניעת הקמת חניון בן שבע קומות מתחת לכיכר. הסלוגן שהמצאנו היה: "כן לציפור – לא לחניון". היום נוספו גם בתי הקפה הקטנים והמתוקים עמיתה ואלג'יר – בכלל פינוק מושלם. זאת כיכר שיש בה הכל – אסתטיקה, היסטוריה לאומית והיסטוריה מאוד אישית.

2. גאגא בסוזן דלאל ושייק יוגי בנרולי

התאהבתי לפני למעלה מ-20 שנה בגאגא, שפת המחול של אוהד נהרין, פילוסוף של גוף ותנועה. נהנית לצאת זקופה ולהעמיד פני רקדנית מן המניין, ביטוי אמנותי ותרפויטי עבורי. ואחרי הגאגא ישר לנרולי, חנות הטבע המתוקה של תמר ויאן. כל פעם אני ממש מתכוונת לגוון ולטעום משהו חדש מבר המיצים והסופר-פוד המושלם ותמיד בסוף בוחרת שוב בשייק יוגי – השייק הירוק המושלם.
יחיאלי 5 תל אביב // לילינבלום 3 תל אביב

3. בננה ביץ'

זה ה-חוף שלי. כבר המון המון שנים. כשהילדות היו קטנות הייתי לפחות פעם בשבוע "תופרת" להן מקלחות עם שקיעה על החוף, ארוחת ערב של שניצלונים וצ'יפס חיוכים ובדרך הביתה, על האופניים, הן היו כבר מנקרות בכיסאות הקטנים. הגינה הציבורית הכי שווה לגדל בה ילדות.

4. הבסטה

תמיד מבטיחה ומקיימת. שיק של שוק וקלאס של פריז. כשבא לי ללכת על בטוח. מוסד קולינרי יציב שאני אוהבת לבלות בו בזוג, עם חברות ועם אורחים מחו"ל. תמיד נעים וטעים לי בבסטה.
השומר 4

5. סאקה בה

האיזאקיה היפנית החדשה בשוק לוינסקי מבית מנטנטן. השף מאוסקה, העיצוב יפני והווייב פלורנטיני, נקי ואיזי. ביסים טעימים, שעובדים ממש טוב עם סאקה או בירה אסהי.
זבולון 8 

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. איזה עוול נעשה לשדרת בן גוריון היפהפיה, שבמקום להישפך לים מקבלת בסופה את פח האשפה הזה. אנרגטית אני ממש מרגישה שיש למקום הזה קארמה רעה – מקום של פשעים, סוטים, פגיעות מיניות, עוולות כלכליות, מוסריות ואדריכליות. מסריח ולא רק משתן. מקום שאין בו ברכה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן, צפיתי בו בדוק-אביב והוא מציג עכשיו גם בקולנוע לב. הקהל מגיע להתרפק בנוסטלגיה על מפעל חייהן של שתי הנשים הללו, שהפכו למוסד, ובמקום זאת קיבלנו מסמך נוגע ללב על חברות, על צמיחה ועל פרידה. סרט מלא אהבה, כבוד, כנות וחמלה. קצת רציתי קיטש בטעם לביבות בטטה וטארט שוקולד, להיזכר במי שהייתי פעם. הבנתי משהו לגבי הגעגועים לתל-אביב שהייתה ואיננה עוד – לאורנה ואלה, לקפה ביאליק של מירב, לטאקאמרו של אלי, לביסטרון של יהלומה, לסביח של אפי, לבלוק שהיה בית. האנשים הם שעושים כל מקום. וזה בסדר לשחרר באהבה, כשזה הדבר הנכון. געגוע יכול להיות גם מתוק, כמו טארט טאטן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הכבש השישה עשר" – היה שווה לארוב לכרטיסים עם היד בהיכון על המקלדת. אירוע ישראלי חוצה דורות, מגזרים, מחנות. הלב נשם לרווחה ונגענו כולנו בתקווה, נזכרנו ביופי ובתמימות, נזכרנו שיש ישראל. יש אותנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית – עושים ועושות עבודת קודש – בהתמדה, יום אחרי יום, מול אחת מהמציאויות הקשות בישראל: נשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו וצריכים אוזן קשבת, תמיכה, ליווי ומענה מקצועי וחומל. בספר שלי "תגידי" אני מספרת גם על תפקידו של המרכז לסיוע בתהליך הריפוי שלי. עבודת קודש כבר אמרתי?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שאני רוצה לחבק ולחזק הם אלו שהפכו תל-אביביים בעל כורחם – יושבי כיכר החטופים, כל מי שיקיריהם עדיין בשבי בעזה.

מה יהיה?
הספר שלי "תגידי" מתחיל מתוך טראומה – ומתעקש לדבר תקווה. הוא מזכיר לנו שמותר לבקש טוב, שמותר להאמין – שיום אחד יהיה פה שקט. ושאפשר להירפא. על כריכתו בחרתי לשים עבודת קינצוגי – אמנות יפנית שבה מחברים חרס שבור בזהב, מתוך ההבנה שהשבר הוא חלק מהיופי. זאת האמונה שאני בוחרת להחזיק בה, ברגעים שבהם אני מצליחה להסדיר נשימה: גם אנחנו נקום. נאחה את השברים. ונהיה שלמים – ואולי אפילו שלמים יותר.