>> מגי אוצרי (תעקבו דחוף) היא סופרת מוערכת, פובליציסטית, ד"ר למשפטים ואלילת טוויטר שמחרפנת את הימין הביביסטי בפיד, גרה בתל אביב עם בן זוגה ובתם. ספרה החמישי, "ורק אנחנו נדע", עוסק במערכת יחסים אובססיבית שמובילה את גיבורת העלילה למקומות מסוכנים.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.

>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס
>> פאב הדייטים הנצחי והמקום שנסגר במלחמה // העיר של נגה קדם
>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב

1. סינמטק תל אביב

המקום הכי הכי אהוב עליי בעיר. המקום שבו קורה הקסם, וכמו שחנוך לוין כתב פעם, אני יכולה להיכנס לאולם חשוך ולהנות מ"שעתיים של אמת בתוך השקר של חיינו". מאז שעברנו לבית הנוכחי שלנו, שזה לפני שש שנים ככה, הסינמטק הוא בית שני והוא ממש במרחק חציית כביש. אני מנויה ובבית הקפה שם כבר מכירים אותי בשמי. אני פריקית של סינמטקים וסינפילית מושבעת, וגם כשהייתי נערה הייתי מנויה לסינמטק בחיפה, וזה היה אחד המקומות שהייתי הכי מאושרת בהם בתקופת נעורים די מורכבת. אז תודה לסינמטקים ותודה לקולנוע.
הארבעה 5 תל אביב

2. הפיקוק

יש מיליון ברים בתל אביב, ואיכשהו אני הולכת תמיד לאותו אחד. לא משנה כמה מקומות יותר מעוצבים ויותר טרנדיים יש, עבורי הפיקוק הוא הכי קרוב לגרסה הישראלית של "חופשי על הבר" – ובסוף You wanna be where everybody knows your name. האמת שהפיקוק כל כך מרכזי בחיי הפנאי שלי שהוא גם מופיע כמה וכמה פעמים בספר החדש שלי, "ורק אנחנו נדע". אסיה, הדמות הראשית, די שורצת שם ובניגוד אליי מאד נהנית מהאקשן שיש שם בשירותים. אגב אם אתם רעבים תזמינו את המסבחה.
מרמורק 14 תל אביב

3. פארק קריית ספר

מעבר לזה שזו פינת טבע קטנה וסמויה בתוך האזור הכי עירוני (שלא לומר ליד סמטת הסחלה שבין סעדיה גאון לקרליבך), יש שם קהילת עופות די מפותחת שכוללת ברווזים, אווזים (מה ההבדל בעצם? אין לי כוח לבדוק) וגם לפעמים תרנגולות. בעיתות ברכה כל אלו מטילים ביצים, ואין דבר יותר חמוד מברווזונים ואפרוחים שפשוט מטיילים להם בשמש.

4. השניט

כיכר גבעון נמצאת מטר מהבית שלנו, ככה שיוצא שאנחנו מבלים בה מלא, וכמעט תמיד בשניט. יש שם את הבירות הכי טעימות בעולם במגוון מתחלף, והם מכינים אותן ממש שם. יש שם פחיות צבעוניות שמקשטות את המרחב, ותמיד מלא שם ותמיד יש שם חיים. בפנים תמצאו ערימה של משחקי חברה של פעם, ככה שאפשר לבוא עם הילדים ולשחק טאקי בשישי. יש מלא אופציות לצמחונים ולטבעונים, ובשבת יש גם גחנון.
הארבעה 12 תל אביב

5. הרחובות של תל אביב

הכי בעולם אני אוהבת פשוט לטייל בעיר הזו, לא משנה איפה. העיר הזו היא הכי בית שיש, וכל הליכה ברחוב היא עבורי מלאת תגליות. אף פעם לא משעמם. תמיד אני מגלה איזה מקום חדש, אנשים מעניינים, ולפעמים שומעת שברי שיחות שאני מכניסה לספרים שלי. מכייסת לי. בעיקר, ההליכות האלה מאפשרות לי לחלום ולדמיין דברים ולחשוב על רעיונות ולהיות עם עצמי ולנהל שיחות עם עצמי. ופשוט לחיות ברגע. איזה כיף.

מקום לא אהוב בעיר:

הצומת של קפלן.כאילו, היא חצי המקום השנוא עלי, כי אני אמביוולנטית וזה מורכב והכל. אני הכי אוהבת אותה כי היא מסמלת בעיניי רגעים של תקווה, כמו ליל גלנט, וההפגנות האלה שבהן עוד הייתה לנו אמונה, לפני שבעה באוקטובר, שאם רק נצא לרחוב הכל פה יכול להשתנות ושמישהו ישים עלינו (ובכן, פחות קרה). מצד שני, היא מזכירה לי את מפח הנפש כשהבנתי שיש פה ממשלה שלא משנה לה כשמפגינים נגדה ותעשה הכל כדי להשתיק אותנו. יותר מכל, היא מזכירה לי את היום שבו ההפגנות עברו מתקווה לייאוש ולתחינה להשבת החטופים. את הנאומים הכואבים. את הדמעות ואת השקט המרסק הזה שהיה יותר רועם מכל זמבורה. מעבר לזה, ברמה העירונית מדובר בזוועת הזוועות. סיוט ללכת שם ולא רק אני אומרת – תשאלו גם את נעמה ריבה, והיא אחת שיודעת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הספר "צער ואושר". התחברתי אליו גם ברמה האמנותית (כתיבה חכמה ומושחזת ומצחיקה ושופעת תובנות), וגם ברמה האישית, כי הוא עוסק באישה עם מוגבלות נפשית שמנסה לשרוד את החיים שלה למרות שכולם כל הזמן כועסים עליה ולא מבינים, ולמרות שכל הרופאים מאבחנים אותה לא נכון, וזה קצת כמוני. כשהספר הסתיים בכיתי שעה ככה, והייתי צריכה כירבול רציני עם בן הזוג שלי כדי להירגע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שראיתי את "מרטי סופרים" היה ללכת ולקנות תליון של מגן דוד. אני אתאיסטית מושבעת, אבל הסרט הזה מדגים כל כך יפה את ערכה של סולידריות. כמה שאנחנו הכי לבד כשאנחנו לא מושיטים יד זה לזה, וכמה שאנחנו, כעם דפוק ורדוף, יכולים לשרוד אך ורק אם נהיה סולידריים. בשנים האחרונות גנבו לנו את היהדות, שהיא לא רק דת (שהפכה בשנים האחרונות למפגן מופרע של פנאטיות, שנאת נשים וגזענות) אלא גם לאום, פולקלור ובעיקר – קהילה. הסרט הזה הזכיר לי את זה ונתן לי תקווה, שיום אחד נצליח להשיב לעצמנו את הקהילה הזו. את התליון קניתי כדי שאם אלך בחו"ל ויהודים (שסובלים היום מהמון אנטישמיות) יראו אותו הם אולי ירגישו פחות לבד, וכדי שכשאלך פה ברחוב, כל האנשים שמטיחים בי ברשת "במה את יהודיה בעצם?" (מעניין שאת סבא שלי שאיבד רגל בפוגרומון במוסקווה לא שאלו את זה) יזכרו שאני לא פחות יהודיה מהם ושהיהדות שלי, המיטיבה, המכילה, הטובה, היא זו שתנצח בסוף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לחטופים, כמובן, וגם לארגונים שמחלצים כלבים מהרבעות. אני לא יודעת אם אנשים מבינים את חומרת התופעה, אבל ממש בזמן שאנחנו חיים פה, ישנם מחנות ריכוז (סליחה, אבל אין מילה אחרת) שבהם כלבות מוחזקות בכלובים זעירים, מטונפים, בלי טיפול רפואי, נתונות להתעללות בלתי פוסקת, והכל כדי להשתמש בהן כרחם לייצור גורים למכירה. מספיק לגגל קצת ולראות מה המצב שלהן. כשהן מסיימות את תפקידן זורקים אותן לפח (ליטרלי, בשקית). חלקן מאבדות איברים, הופכות לנכות, נדיר שמישהי מסיימת את התהליך הזה עם שיניים. עוד מקרה שבו אני שואלת – איפה הממשלה?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נטע ריסקין ואתי ציקו. יש פה יסוד נפוטיסטי כמובן, כי שתיהן חברות תל אביביות אהובות, אבל הן גם אמניות מדהימות. בנטע אני מאוהבת כשחקנית עוד מהתפקיד הראשון שלה ב"להוריד את הכלב", אבל נהיינו חברות בשנה האחרונה בעקבות דברים נרגשים שכתבתי על "ננדאורי" שעוסק בארץ המוצא של ההורים שלי – גרוזיה. היא נותנת שם תפקיד שאם היה צדק בעולם היא הייתה מקבלת עליו אוסקר, ובכלל זה סרט מדהוז שתסיימו אותו בדמעות. אז אם לא ראיתם את "ננדאורי", זה הזמן.

מה יהיה?
כמו שחברה של חברה שלי אמרה לה פעם ברגע של ייאוש – "יהיה קצת בסדר בלא בסדר, ויהיה הרבה לא בסדר בבסדר, וזה בסדר"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• סינמטק תל אביב
• פיקוק
• שניט
• קריית ספר
• ❤ תל אביב

>> סנונית ליס (כדאי שתעקבו) היא עיתונאית ו"כותבת ספרים" שחיה ונושמת את תל אביב עם בן זוגה ושני ילדיהם. בימים אלה רואה אור ספרה השלישי, "בסוד העניינים", מותחן מסחרר על אהבה וסודות מן העבר, ובמרכזו עיתונאית העורכת תחקיר על גופות שנעלמו בניינטיז, תוך כדי שגם בן-זוגה נעלם.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.

>> פאב הדייטים הנצחי והמקום שנסגר במלחמה. העיר של נגה קדם
>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב
>> בר שעשוי מחומר של חתיך וספסל שלא מאכזב. העיר של עינת שחק

"בסוד העניינים", כריכת הספר

1. המנזר

תל אביב שזורה בספרי החדש, הרומן "בסוד העניינים", וספרי שזור בה. כשליליאן, גיבורת הספר, כתבת פלילים לשעבר שמנסה לפצח תעלומה כפולה, צריכה לבחור את הבר שלה, אין לה ספק שמדובר במנזר המיתולוגי, אותו היא מתארת כ"נקודת הצטלבות אורבנית נצחית של הלכלוך והעליבות של רחוב אלנבי עם המולת השוק והאווירה הנוסטלגית של כרם התימנים, שעמוסה בהיפסטרים צעירים, בבליינים מבוגרים ובשיכורים מקצועיים". אין בעיר הזו הרבה מקומות שאוצרים כך חוויות וזיכרונות אלכוהול, תאווה ומבוכה של עשרות שנים.
גדרה 26 תל אביב

2. הבארבי הקודם

גם מועדון הבארבי הישן משולב בספרי וליליאן מספרת ש"למרות שתמיד חשתי קצת זרה בעור של עצמי, בבארבי, תחת הנברשת האדירה הנצחית, הרגשתי בבית". גם אני, כמו ליליאן, ראיתי בבארבי הישן כמה מההופעות הטובות בחיי ובראשן זו של להקת "Low" המופלאה ב-2015, שבמהלכה יכולתי ממש להרגיש את צלילי השירים חודרים לגופי דרך הרצפה והאוויר החשמלי, כמו דרך האוזניים.

3. איזי קפה

עוד נקודת מפגש עירונית שמשולבת בספרי היא בית הקפה בארלוזרוב פינת שלמה המלך – המקום הקבוע שבו יושב אלכס, שוטר ותיק שמסייע לליליאן לפתור את אחת מהתעלומות שבספר. כיום פועל שם איזי קפה החביב, ומקום חם בלבי שמור לכל בתי הקפה שפעלו בהצטלבות הרחובות הזו לפניו לאורך השנים. כשילדיי נולדו גרנו לא רחוק משם, וזה היה המקום הקבוע שאליו נהגתי לקחת אותם כדי להתאוורר או לצאת לכתוב עם הלפטופ בלעדיהם.
ארלוזרוב 76 תל אביב

4. כיכר אתרים

פינה מיוחדת בלבי שמורה לכיכר אתרים – המרחב הנטוש, מוכה השמש, המרוצף במרצפות האפרוריות, מוקף בחנויות ריקות שניחוח שתן עז עולה ממנו תמיד. הוא ממוקם בלוקיישן הנחשק ביותר בעיר בין בתי מלון יוקרתיים, משקיף על המרינה בה עוגנות יאכטות צחורות, ניתן לצפות ממנו על שקיעות מרהיבות, בעוד שהוא עצמו עלוב מאין כמותו ובלתי מנוצל. הניגוד הזה מעורר בי חיבה מיוחדת.

5. השדרה הסודית שלי

ליד רחוב משה שרת בתל אביב יש שדרה סודית שלא אחשוף את שמה, כי למרות שהיא מוכרת למדי, אני חושבת עליה כעל "השדרה הסודית שלי". היא מכוסה בכרי דשא ובגבעות קטנות שביניהן ממוקמות גינות שושנים ועליהן מצלים עצים שמלבלבים תמיד. זה המקום המושלם לבוא אליו עם כוס קפה וספר ולדמיין שלרגע עברתי דרך ארון או מחילת ארנב ליקום אחר, שלו וקסום.

מקום לא אהוב בעיר:

כמי שמתניידת בקלנועית בשל מוגבלות – כל מקום שאינו נגיש לא רק שאינו אהוב עלי, אלא אינו אפשרי או קיים עבורי: כל חנות שבחזיתה מדרגה קטנה, כל מקום שהוא "נגיש לגמרי אבל השירותים בקומה השנייה", כל מרצפת מתנדנדת, כל מדרכה שאינה מחוברת היטב לכביש הקרוב אליה, כל גזם או פריט ריהוט שהוצבו על המדרכה וחוסמים את הדרך – הופכים את העיר למסלול מכשולים עבורי. יש לציין שעם השנים חל שיפור בעניין, ומבנים חדשים בדרך כלל מונגשים יותר, אבל עוד יש מקום רב מאוד לשיפור.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הספר "בגוף שני" מאת שרית פליין, המתאר באופן חשוף ומאיר עיניים את ההתמודדות עם שבץ מוחי ואת החיים שאחריו, בגוף שהשתנה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום "הכל טוב" של ג'ימבו ג'יי – כי הוא מסתכל למציאות בעיניים, מספר אותה ברהיטות ובכישרון אדיר, ולא מנסה ליפות אותה ובכך למסך את שיש לתקן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת איל"ןשפועלת למען ילדים ומבוגרים עם מוגבלות בישראל בכל שלבי החיים. לצערנו מספר האנשים האלו גדל מאוד בשנתיים האחרונות, ועמותת איל"ן מספקת ליווי ותמיכה משני חיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חברתי עדי קלינטון שמעבירה הדרכות מדהימות בנושא נגישות בבתי ספר ובארגונים. ההדרכות שלה משנות את הפרספקטיבה של המשתתפים ומאפשרות להם להבין טוב יותר את נקודת המבט של אנשים עם מוגבלות.

מה יהיה?
נעשה ככל יכולתנו כדי שיהיה יותר טוב.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המנזר
• הבארבי
• איזי
• כיכר אתרים
• נגישות
• ג'ימבו ג'יי

שבעה ספרים חדשים, שבע סופרות ישראליות מקוריות וייחודיות. חלק מהשמות כאן כבר מוכרים ומבוססים, אחרות עושות את צעדיהן הראשונים בפרוזה, אבל כולן כותבות מתוך מודעות חדה למה שהן רוצות להגיד בלי לנסות לרצות אף אחד. בין סיפורים אינטימיים לרומנים חברתיים, בין ריאליזם מפוכח לבריחות למחוזות ספקולטיביים, אלה ספרים שמשרטטים יחד תמונה רחבה, לא פעם סדוקה, של החיים כאן ועכשיו. כל אחת מביאה איתם זווית מסקרנת, ולעיתים גם לא לגמרי נוחה, אבל זה, בסופו של דבר, חלק מהעניין.

1. צודקת // איה כורם

יש משהו כמעט חצוף במעבר של איה כורם מהמיקרופון אל המילה הכתובה. נכון, היא כותבת שירים מושחזת מזה שנים, מתחזקת טור שבועי ב"ישראל היום" וגם מאנג'גת יותר מכל אושיית רשת עם הסרטונים המעולים שלה, אבל להוציא ספר ביכורים משעשע, נוגע, חד ושנון? וואלה, הגזמת. "צודקת" מגיע עם מטען ציפיות לא קטן, אבל גם עם יתרון ברור: קול שכבר הוכיח שהוא יודע לנסח מורכבות בצורה אינטיליגנטית, נטולת מאמץ וחפה מהתנצלויות. זהו לא בדיוק ממואר וגם לא יהיה מדויק לומר שזה אוסף מסות או ספר זיכרונות, יותר כמוקולאז' כתוב היטב של רגעים קטניםלכאורה מחייה, שטומנים בחובם יותר ממה שנראה לעין – נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, ושלל תובנות על הציר שבין נוף ילדותה בנצרת עילית לחיים כמוזיקאית תל אביבית, בת זוג ואימא רצוצה.
הוצאת כתר, 276 עמ'

2. סבתא בורחת מהבית // מאירה ברנע-גולדברג

מאירה ברנע-גולדברג, מי שעומדת מאחורי סדרת הילדים והנוער "כראמל" שהפכה ללהיט מסחרר, ממשיכה בקו הפרוזה למבוגרים ומציגה את ספרה הרביעי, עםסיפור שנשען על קצב, שנינות וישירות, אבל גם נוגע בעדינות ביחסים בין־דוריים, קנאה ישנה והאפשרות לפיוס – גם כשהזמן כבר נראה אבוד. בגיל 98, סבתא לאה ממש לא מתכוונת "להתפנות" לדיור מוגן – וכשמשפחתה מחליטה לשכור לה עובדת זרה, היא עושה את הדבר היחיד שנראה לה הגיוני: בורחת מהבית ויוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן. אל ההרפתקה הלא שגרתית מצטרפים נתי, הנכד האגואיסט והלא בדיוק אחראי שלה, וכריסטין, המטפלת הפיליפינית עם מטען משלה – ושלושתם יוצרים יחד דינמיקה שמבטיחה לא מעט חיכוכים, אבל גם רגעים מפתיעים של קרבה.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 224 עמ'

3. שאלת הקואלות // גיל הראבן

יש סופרות שלא באמת צריכות להוכיח שום דבר – וגיל הראבן היא לגמרי אחת מהן. ובכל זאת,בספרה ה-19 היא בוחרת לזוז הצידה מהקרקע המוכרתולצלול אל טריטוריה ספקולטיבית שמרגישה רחוקה רק לכאורה. הספר מורכב משלוש נובלות: בראשונה זוג צעיר מנסה לשרוד מציאות דיסטופית דרך פנטזיה על אי מושלם; בשנייה גבר מבקש למדוד את הכאב הנפשי שלו באופן אובייקטיבי; ובשלישית משפחה חיה בעולם אוטופי לכאורה, שבו אין מחסור – אבל גם לא באמת שלווה. דרך העולמות האלה, הראבן חוזרת שוב ושוב לשאלות הכי בסיסיות על יחסים, שליטה וקרבה, ומזכירה שגם כשהמציאות מתחלפת, הטבע האנושי נשאר עיקש למדי. זה אולי לא הספר הכי נוח שלה, אבל הוא בהחלט כזה שמאתגר לחשוב רגע אחרת.
הוצאת אחוזת בית, 187 עמ'

4. נגמר הבית מלון // עינת שחק

אחרי שהוכיחה יד חדה כעיתונאית (גם כחלק ממערכת "את" ו"טיים אאוט") וכמשוררת עם "פירות ביאוסים" (זוכה קרן רבינוביץ לספרות), עינת שחק מגיעה לרומן הביכורים שלה עם קול מגובש ונטול יומרות. במרכז הסיפור עומדת דורי, אדריכלית בת 32 שמנסה לאזן בין קריירה תובענית לרומנים מזדמנים, עד שהיא יוזמת פרויקט שאפתני: קונספט למלונות אהבה בטוקיו, עם חדרים שמוקדשים כל אחד לפנטזיה אחרת. רגע לפני ההמראה, החיים זורקים לה טוויסט בדמות ניתוח חזה פתאומי, לא צפוי ולא זוהר כלל שעליה לאעבור – אבל דורי, כמו דורי, בוחרת להמשיך כרגיל, אולי מתוך תחושת דחיפות או הכחשה. התוצאה, כך נדמה, היארומן קצבי, מודע לעצמו ולא מתאמץ להתחנף, שנוגע בקריירה, דימוי גוף ואהבה, עם קריצה יפנית וחוצפה מקומית.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמ'

5. אדומי השפתות // מרב דמרי

הימים הם ימי אמצע שנות התשעים, ערב רצח רבין. יסמין, חוקרת צעירה שגדלה באשדוד, נכנסת לעולם האקדמי כעוזרת מחקר של מרצה מבריק, והקשר הסימביוטי שנרקם ביניהם חורג במהרה מהמסגרת המקצועית וזולג גם לחיים האישיים. במקביל, היא מוצאת את עצמה בתוך חבורה חיפאית סגורה יחסית, שבה ההבדלים בינה לבינם – מעמדיים, תרבותיים ואולי גם רגשיים – נוכחים כל הזמן, גם כשהם לא נאמרים במפורש. המפגש עם דמות נוספת מהחבורה, איתן שחי בפריז, מאלץ אותה לבחון מחדש את גבולות השייכות שלה, לא רק אל הקבוצה אלא גם אל החברה הישראלית כולה. זהוספר הביכורים של מרב דמרי, מייסדת שותפה ומנהלת את עמותת "רואים רחוק", המלווה בני נוער מוכשרים בתחומי האמנות המגיעים מפריפריה חברתית וגאוגרפית.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 128 עמ'

6. לא רלוונטית // ליאת לוי קופלמן

יש משהו אכזרי במיוחד ברגע שבו מי שהייתה בפסגה מגלה שהיא כבר לא במשחק – ועבור לילי הרטמן זה קורה בבת אחת. עורכת שבועון בידור מצליח ואחת הנשים החזקות בתעשייה, מודחת מתפקידה לטובת דור צעיר ודיגיטלי יותר, ומה שנראה כמו תקלה מקצועית מתגלה מהר מאוד כרעידת אדמה כוללת: הקריירה מתרסקת, הזוגיות נסדקת, והזהות כולה מתערערת. מכאן והלאה, הספר עוקב אחרי ניסיון לא מאוד אלגנטי (אבל אותנטי ומלא כנות) להרכיב את עצמה מחדש, בין משקעי ילדות, התמכרויות, משבר גיל ורומן אחד שמסבך את העניינים עוד יותר. ליאת לוי קופלמן, שמכירה היטב את עולם התקשורת מבפנים כעורכת הראשית לשעבר של המגזינים "פנאי פלוס" ו"GO Style", כתבה כאןרומן עם מבט מפוכח על תעשייה אכזרית, במיוחד לנשים שמתבגרות בתוכה.
הוצאת ידיעות ספרים, 304 עמ'

7. כשמתי חשבתי עלייך // רינה ז'אן ברוך

יש ספרי ביכורים שמרגישים כמו ניסוי, וספרה של רינה ז'אן ברוך נשמע בדיוק כזה, במובן הכי מסקרן של המילה. יש כאןאוסף סיפורים שנעים בין ספקולטיבי למטאפיזי,עם דמויות של נשים צעירות שנדחקות לקצוות: בין אם זו שורדת מתקפת זומבים, אם שטסה לחלל ולא מצליחה לחזור, או בת שמחזירה את אביה לחיים כדי לסגור חשבון. דרך התרחישים החריגים האלה, הספר בוחן בדידות, זהות וניסיון להיוולד מחדש. לצד זה, יש כאן גם משחק מודע מאוד בשפה ובמסורות ספרותיות שונות, כיאה לחוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת בעלת סגנון כתיבה מקורי שמודעת לעצמה ולא מפחדת להתנסות.
הוצאת פרדס, 145 עמ'

>> רוני ודנאי היא העורכת הראשית של מגזין "את"
>> פורסם לראשונה באתר מגזין "את"

• ❤ תרבות
• ספרים
• ספרות ישראלית
• המלצות המערכת

>> אריאל גרייזס הוא דוקטור להנדסה ביו-רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף "כלכליסט", "בלייזר" ו"טיים אאוט", בוגר הרזידנסי לסופרים בראשית דרכם במשכנות שאננים לשנת 2025. "בלי האפי אנד" הוא ספרו השני, קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב. בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש.אתם יכולים ואפילו צריכים לרכוש אותו כאן.

>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
>> האמת היא שאי אפשר ללמוד בזום. שחררו את כולנו מכאב הראש הזה

תמיד הייתי חזק בטיימינג. בשבעה באוקטובר (לא צריך להגיד את השנה, נכון?) נניח, תכננתי מסיבת יום הולדת גדולה בפעם הראשונה בחיים שלי. מאז, חברים שלי מבקשים ממני לא לחגוג שום דבר מחשש שתפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון. כמובן שלא שעיתי להם, ולכן תכננתי בעוד שבועיים מסיבת השקה לספר החדש שלי. נחשו מה קרה. תמיד גם הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ולכן אני רואה במה שקורה במזרח התיכון מזימה אישית לפגוע בי. מבחינתי, המלחמה עם איראן, השנייה לשמה (למה בעצם היא לא נחשבת למלחמת המפרץ הרביעית? מה זה האפליה הזאת כלפי איראנים?), היא התנכלות מכוונת של הכוחות מלמעלה נגדי, בדיוק בשבוע שבו הספר שעבדתי עליו בשנתיים האחרונות יצא לאור.

כלומר, "יצא לאור" זה קצת אובר-סטייטמנט. טכנית, הספר מודפס וראה את אור השמש. מעשית, הוא יושב במחסנים של המפיצים ומחכה שתסתיים המלחמה כדי להגיע לחנויות. רגע שאמור היה להיות שיא מרגש של תהליך ארוך ומתיש הפך בבת אחת לאנטי-קליימקס. אין לי כוונה להתבכיין פה על מר גורלי, החיים של כולנו קשים. גם אם לא הכרנו אנשים שנהרגו ולא איבדנו את הבית, כולנו צריכים לרוץ עם הילדים פעם בכמה שעות למקלט או לממ"ד ושגרת החיים של כולנו נעצרה. וזה לפני שאני מדבר על העונש האמיתי – הניסיון לחבר את הילדים להמצאה החולנית של משרד החינוך שנקראת "לימוד מרחוק" ו"משימה מתוקשבת". באמת שהפספוס האישי שלי הוא קטן ביחס לאובדן שמתרחש פה.

מצד שני, קצת כן בא לי לקטר. קשה להיות סופר במדינת ישראל בלי קשר למלחמה. יש פה הרבה מאוד כותבים (ועיני לא צרה באף אחד מהם) אבל מעט מאוד קוראים. לפודקאסט סטנדרטי יהיו כמה אלפי מאזינים בקלות, אבל אם ספר מוכר אלפיים עותקים הוא ייחשב לרב מכר. וכל אותם סופרים נאלצים "לריב" על תשומת הלב המאוד מאוד מצומצמת של הקהל המועט הזה. וכאילו זה לא קשה מספיק, אז יש גם מלחמה בחוץ, מי בכלל ירצה לקרוא ראיון עם סופר או ביקורת על ספר.

"זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית"

כלומר, זה ישראל, תמיד יש מלחמה. אם לא עכשיו אז אוטוטו תהיה אחרת. איך ברי שר בהופעות שלו – "רק מלחמה אם תבוא,כשתבוא". וזה חלק מהעניין לדעתי. מאז שבעה באוקטובר ואולי אפילו מאז הקורונה, היכולת של ישראלי להתרכז במשהו מעבר לאיך הוא שורד את היום הקרוב הצטמצמה למינימום. איך אפשר בכלל להתרכז בספר עכשיו, כשכל שניה משהו קורה פה.

עוד סיבה, לדעתי, שהספרים בשנים האחרונות התקצרו מאוד: מי יכול לחשוב על לצלוח ספר של 400 עמוד עכשיו. המקסימום שאפשר זה לצפות זה שלא יהיו אזעקות באמצע הגמר של "משחקי השף" (כולנו מאוכזבים מההפסד של פארס, נכון?). אני לא אכנס פה לפוליטיקה יותר מדי, אבל זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שלווים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. כי אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית. וככה, במעין גלגל שמזין את עצמו, אנחנו סופגים גירויים וחרדות בלתי פוסקים שמונעים מאיתנו לצרוך תרבות כדי שיהיה אפשר להמשיך לייצר עוד מלחמות ועוד חרדות.

ואני, מה חשבתי לעצמי. לא רק שכתבתי ספר, כתבתי ספר סתם על יחסים. על בני אדם. הם אמנם חיים פה בישראל, אבל "המצב" – המילה האבסטרקטית הזאת שמתארת בערך הכל פה – הוא לא נוגע להם. באותה מידה הם יכלו לחיות בפריז או בניו יורק. הם מתאהבים, בוגדים, מפנטזים, נכנסים לדיכאון – עושים את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים.

"אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים, לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים בצד את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו"

לפני מספר שבועות דיברתי עם היחצנית שלי והיא שאלה מתי כתבתי את הספר. היא קיוותה, אני חושב, שלשבעה באוקטובר הייתה נגיעה לסיפורים שלי. כי ככה, אתם יודעים, מוכרים ספרים בישראל, דרך טרגדיות. אבל טרגדיות לאומיות, לא כאלו קטנות, אישיות, כמו משבר אמצע החיים שעברתי כשכתבתי את הספר שלי. אלו פחות מעניינות. לדאבונה (כנראה), לא היה קשר. אבל גיליתי שכן, חלק מהסיפורים בספר נכתבו אחרי שבעה באוקטובר.שזה די הפתיע אותי, בעיקר כי אני בכלל לא זוכר את החודשים שאחרי אותו יום נורא. אבל גם כי היום ההוא והתקופה ההיא לא נוכחים בסיפורים שלי בכלל. בעיקר הופתעתי שיכולתי להתרכז במשהו אחר לגמרי באותה תקופה נוראית.

כשחשבתי על זה אחר כך, הגעתי למסקנה שזה לא מקרי, אולי אפילו מכוון. הכתיבה היתה הבריחה שלי. להתרכז באנשים אמיתיים שמנסים לחיות את החיים שלהם היתה הדרך שלי להדחיק את המצב. זה לא שלא חשבתי עליו ולא שלא הוצפתי בכל אותן טרגדיות, אבל דווקא היכולת לברוא עולם אחר, כזה ש"המצב" נשאר מחוץ לו, הייתה התרופה הכי טובה בשבילי.

אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לא רק המלחמה עם איראן שבשאיפה תסתיים בקרוב, אלא "המצב" כולו שבו החרדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים (אתם יכולים גם ספרים אחרים, לא רק את שלי, אני לא קנאי), לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו כל הזמן קצת בצד. מן הסתם, אני לא הסופר היחיד שנפגע מהתקופה הזאת, סופרים קצת יותר נחשבים ממני, כמו אשכול נבו או ישי שריד נאלצו להשיק את הספר שלהם לתוך הממ"ד, כי ככה זה – עולם כמנהגו נוהג גם בימים לא נורמליים.

אבל אם רוצים להפוך את הימים המשוגעים האלו לקצת יותר נורמליים – ספרות היא דרך לא רעה בכלל לדעתי. ואם קשה לכם להתחייב לרומן שלם, אז (כן, אני אינטרסנט פה) אולי שווה לתת צ'אנס נוסף לז'אנר הסיפורים הקצרים. אולי בעיתות מצוקה זה כל מה שהנפש שלנו יכולה להכיל: תמונות קצרצרות של רסיסי חיים, כאלו שיאפשרו לנו להרגיש שמחה ועצב לא בגלל מלחמה ושכול, אלא פשוט בגלל אנשים כמונו.

• יוצרים כותבים
• ספרות
• ספרות ישראלית
• מלחמת איראן
• טור אישי

>> נועם קלוש עבר עם משפחתו לתל אביב לאחר שפונו מנתיב העשרה בשבעה באוקטובר. ביום הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בבר אילן ובלילה הוא סופר אחוז תזזית של ספרי מתח. בין לימודי דוקטורט וגידול שני ילדים מתוקים, חתולה וכלבה, הוא מקפיד לטפח את התשוקה לכתיבה ומוציא את ספריו באופן עצמאי ובאמצעות קמפייני הדסטארט (אתם יכולים וצריכים לקרוא אותם כאן). בסופ"ש הראשון של החודש הבא (5.3) ישתתף קלוש בפסטיבל "כי מדרום תפתח הטובה" של צוותא בשיתוף גן לאומי הבשור, פסטיבל תקווה ומוזיקה עם אהוד בנאי, היהודים, גליקריה, עמיר בניון ותזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של מאסטרו תום כהן.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. כיכר החטופים

מאז שפינו אותנו בשבעה באוקטובר לתל אביב, יש לי הכי הרבה שעות כיכר החטופים, ובפער, על פני כל מקום אחר בעיר. מספר חודשים לאחר הפינוי הצטרפתי בהתנדבות לצוותי ההסברה וההדרכה של מטה משפחות החטופים. במשך כמעט שנתיים פגשתי אינספור קבוצות של מבקרים, מהארץ ומארצות זרות, והדרכתי אותם בין המייצבים והסיפורים שבכיכר. בנוסף, אשתי ואני הקפדנו לפקוד כל עצרת שבועית או אירוע משמעותי שהתנהלו בה. לאורך התקופה גיליתי את מרחב הלימוד בספריית בית אריאלה, ומאז ועד היום אני עדיין מגיע לעיתים ללמוד בה. בכל פעם שאני עובר דרך הכיכר, אני חושב לעצמי "כמה עבר על הכיכר הזו בשנתיים וחצי האחרונות!!!".

2. פארק המסילה

עד הקיץ האחרון, הבן הקטן שלי שובץ לגן הממוקם חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת הקלה אליפלט. מאחר ושיכנו אותנו באזור אחר בעיר, נסענו ברכבת הקלה כל יום אל הגן, ומתחנת אליפלט היינו צועדים דרך פארק המסילה לכיוון הגן. מעבר ליופיו ולייחודיות שלו, בכל יום ושעה שעוברים בו, נתקלים באווירה וניחוחות של חו"ל, של חופשה.

3. פארק הירקון

מאז אוגוסט האחרון, עברנו לגור בקרבת בית הספר של הילדים, כרבע שעה הליכה מפארק הירקון. האווירה, המרחבים, הצמחייה וחיות הבר שבפארק מזכירים לי קצת את הטבע שבעוטף, ואני מאוד אוהב לצאת לרוץ בו, או לרכב על האופניים עם הילדים לכל אורכו.

4. בית תאילנדי

כבר שנים שזו אחת המסעדות האהובות על אשתי ועליי, שנינו מאוד אוהבים אוכל תאילנדי. הרמה של המנות המוגשות בה, הטריות של המוצרים מהם הן מורכבות, הן מהגבוהות שפגשנו במסעדות כאן בעיר ובכלל בארץ.
בוגרשוב 8 תל אביב

5. בבקה בייקרי הבימה

כשאני כותב ספר, אני אוהב לפעמים לצאת מהבית, לשבת במקום נעים עם אווירה טובה וקפה איכותי. זה בדרך כלל מכניס אותי למוזה. אחד המקומות שאני הכי אוהב לשבת בהם כאן בעיר הוא בית הקפה בבקה בייקרי שבכיכר הבימה. האווירה הנעימה, הכורסאות הנוחות והקפה המקומי, ביחד עם העיצוב היפה של הכיכר עצמה, עושים את העבודה ואני בדרך כלל מוצא את עצמי על אחת הכורסאות, כותב במשך שעות.

מקום לא אהוב בעיר:

צומת הרחובות נמיר ופנקס.הבניין שלנו פונה אל הצומת והרעש שעולה ממנה הוא לא נורמלי. כמויות האמבולנסים שחוצים אותה, יום ולילה, ועל הדרך מפעילים את כל ארסנל הצפירות שלהם, הן בלתי נדלות. לא ברור לי איך לא קלטנו את זה כשבאנו לבדוק את הדירה… יצאנו טירונים אורבניים. ועדיין, אנחנו מעדיפים את הרעש הזה מאשר לחוות את קולות והדף הפיצוצים העזים שנשמעים ברחבי העוטף, לילה אחר לילה, כבר כמעט שנתיים וחצי, גם כיום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לקחנו את הילדים לפני מספר חודשים למופע"אגדה חיה" של שחר אבן צורבמרכז עינב. לא ממש ידענו משהו על המופע, מעבר לכך שכל שיר בו הוא על חיה ארצישראלית אחרת. היה מופע מעולה, שירים איכותיים והופעה כריזמטית של שחר. מפה לשם, אנחנו נהנינו אפילו יותר מהילדים…

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפעם הראשונה שהלכתי להופעה כלשהי לאחר שבעה באוקטובר הייתה הופעה בבארבי של דודו טסה, שאני מאוד אוהב השירים שלו. זו הייתה תזכורת מאווררת ומטעינת מצברים שיש עוד פיסות של חיים נורמליים מבעד לטרפת שאפפה אותנו באותה תקופה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עכשיו כשרן גואילי ז"ל סופסוף הוחזר ומטה החטופים סיים את תפקידו, אני מנסה למצוא עבורי מסגרות חלופיות להתנדב בהן. אחד הכיוונים שאני חושב שמתבקש (לאור הרקע האקדמי שלי) הוא סיוע לימודי למילואימניקים ומילואימניקיות, שבעקבות השירות הארוך והשלכותיו צברו פערים בלימודיהם. יצרתי קשר עם ארגונים רלוונטיים ואני מקווה להתחיל בקרוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת לבינטון, מנכ"לית סוזן דלל. בתחילת המלחמה, תקופת המגורים שלנו בדרום העיר, נתקלתי בה יום אחד במקרה, מבלי לדעת מי היא, התפתחה בינינו שיחה ומיד כששמעה שאנחנו מפונים, היא פתחה אלינו את ליבה, והזמינה אותנו לבוא עם הילדים לצפות בחזרות לאחד המופעים המתהווים בסוזן דלל. מאז היא מקפידה להזמין אותנו למופעים ואירועים במרכז, אפשר לומר שהיא "אימצה אותנו תרבותית". מעבר לחברות בינינו שהלכה והתהדקה, גילינו אישה מקסימה עם לב ענק. אם יש דברים טובים שיצאו מהטלטלה שבחיים כמפונים, אלו אנשים וחברים טובים "שאספנו" בדרך, וענת בראשם.

מה יהיה?
"נעבור את החורף ואחר כך נראה…"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר החטופים
• פארק המסילה
• בית תאילנדי
• בבקה
• שבעה באוקטובר
• פארק הירקון