פעם הוא היה ראפר, היום הוא מנכ"ל דרכנו. זאת העיר של נמרוד דוויק

"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: נמרוד דוויק, הפעם דווקא בכובעו כראפר לשעבר בהרכב המיתולוגי פרברים רפיוג'יז, מחכה להקרנת הסרט הדוקומנטרי על הלהקה (פסטיבל סאונדטראק, 19.9) ומגלה לנו על הפנינה המקסיקנית הכי סודית בעיר
נמרוד דוויק, 42, נשוי +2, הוא יזם חברתי ועסקי, מנכ"ל תנועת דרכנו, מעצב משחקים ויועץ עסקי, סופר פנטזיה ומרצה באוניברסיטת רייכמן לשיווק וחדשנות. בשנות ה-20 לחייו היה ראפר, ושימש כמנהל להקת ההיפ הופ פרברים רפיוג'יז. בנוסף, הוא הקים את חברת התקליטים "היי פייבר", במסגרתה יצאו לא מעט אלבומי היפ הופ משמעותיים (פלד ואורטגה, רביד פלוטניק ואחרים). ביום חמישי (19.9) הוא ישוחח על ימי הלהקה ההיא במסגרת פסטיבל סאונדטראק, שם תתקיים הקרנה של הסרט הדוקומנטרי "יו, לטס ראפ", אשר עדיין בעבודה. אחריה יתקיים פאנל בהנחיית סגן עורך טיים אאוט (היי, זה אנחנו!) מתן שרון בהשתתפות דוויק, בימאי הסרט וחברי להקה נוספים. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
>> בית קפה של קוסמת וחנות פרחים לרקוד בה. זאת העיר של צליל דנין
1. שדרות ההשכלה
מצד אחד הסיטי החדש והמתהווה לאורך ציר יגאל אלון, מצד שני ביצרון ורמת ישראל, אולי השכונות הכי מתוקות שיש לעיר. השדרה מציעה תמהיל של הורים, ילדים, צעירים, זוגות, ומבוגרים, שנהנים מהשקט. אני מגיע לשם הרבה, בעיקר מאז שהפכתי להורה. המיקום האסטרטגי של קפה גרציאני על השדרה, ואם צריך יש את לחמנינה, הופכים את המקום לאידיאלי במהלך השבוע. בשבתות הוא מציע שלווה יוצאת דופן והליכה בצל שחסר בגוש דן.

2. חוף העלייה השניה
אם כבר ים בתל אביב, אז שיהיה ביפו, ואם ביפו, בחוף העלייה השניה. התמהיל האנושי שמגיע למקום הוא תזכורת לחיים עצמם. זו ארץ של תושביה, שמחפשים שקט ומרגוע. שרוצים לגדל את הילדים שלהם בבטחה. הים של יפו מקבל את כולם, מתחת לצוק כל אחד והחול שלו, כל אחת והגל שלה. הים מול החוף הוכרז כשמורת טבע ימית קטנה, והאושר של הילדה צועקת בהתלהבות כשהיא רואה דג במים שווה את הכול.

3. מערות אפקה
הייתה לי תקופה שניסיתי לאתר כמה שיותר אירוסים. ככה הגעתי במקרה אל מערות אפקה. הכרתי את המאבק החשוב של התושבים בכותרת, אבל הבנתי אותו באת רק כשהגעתי לשמורה עם המשפחה בשיא פריחת האירוסים. השמורה מציעה מפלט מהעיר במקום הכי לא צפוי שיש, לצידך איילון מאחוריך רמת אביב, מלפניך גלילות. הוא תזכורת חשובה שמאבק אזרחי של קבוצה קטנה, יכול לתת פירות שיהנו ממנו מאות אלפים בהמשך.

4. לה קטרינה בנחלת יצחק
עברו הימים בהם המסקל היה בר קטן בויטל, והעיר גילתה את המטבח המקסיקני. יש שפע של מקומות, מהם נושקים לגורמה, מהם סוג של פאסט פוד מדויק. לה קטרינה הוא פנינה אמיתית של טעמים, מטבח מקסיקני עם מנות שלא מצאתי במקומות אחרים. חוגג את הטעמים של המטבח העממי המקסיקני. לא מנסה להתחכם, אלא לתת פשוט אוכל טוב במחירים הוגנים. כשהם פתחו ניהלתי חממת חדשנות בבניין ליד, והמקום נתן פייט רציני לבן של הסורי על יגאל אלון בתשומת הלב הקולינרית. אני עדיין עוצר שם לפעמים, ואם מישהו מחפש נחמה המרק מושלם.
נחלת יצחק 4

5. רמת ישראל
בימי הסגר הראשון של הקורונה, כדי להתאוורר, זוגתי ואני שוטטנו ברמת ישראל וזכינו בחזרה בשפיות שהתקופה הזו לקחה מאיתנו. זה היה הריון ראשון, התכנסנו לתוך עצמנו, ורמת ישראל עטפה אותנו בנעימות. חלק מהבתים שומרים על האופי הישן של השכונה, חלק עברו ג'נטרפיקציה ושופצו. בית הכנסת במרכז השכונה מיוחד בעיצוב שלו. הוא מקום חי שקולות התפילה שעולים ממנו משתלבים בשקט של הרחובות. המרכז הקהילתי ע"ש יוסי בנאי הוא אחד היפים לדעתי והספריה בו מקסימה. גינת ריקליס מציעה גם דשא, גם צל, גם מתקנים, ואת בית הקפה השובך, הממוקם בשולי הגינה. בית קפה שכונתי נעים וטעים שתמיד כיף לשבת בו. חבל שהמרכז המסחרי שם לא מציע יותר אפשרויות, אבל עוד חזון למועד.

מקום לא אהוב בעיר
עיריית תל אביב מסיבות השמורות עימה מאמינה שהולכי רגל בעיר צריכים לסבול. תל אביב היא מצבור של איי חום, דווקא על צירי התחבורה המרכזיים. הויה דה לה רוזה של הצירים המרכזיים – דרך השלום, יגאל אלון, נמיר, הן סיוט לכל הולך רגל. אין צל, אין נחמה ואתה הולך, תוך שאתה מנסה לא למות מרוכבי קורקינט ואופניים חשמליים, וחייך נוזלים אל האדמה. קראתי פעם מאמר על ערד, שבתכנון שלה המחשבה הייתה על כמה שיותר צל כדי להנגיש את העיר להולכי רגל. אז נכון, אנחנו לא אמצע הנגב, אבל העולם מתחמם, אנחנו אחרי אחד קיצים החמים אי פעם. חודשי החורף מצטמצמים. מה כואב לעשות הצללות מעל נתיבי הליכה מרכזיים?

השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הדונם של סבתא" של ירמי שיק בלום. את ירמי הכרתי דרך סדנת הסברה וסטוריטלינג למדיה חברתית בזמן מלחמה עבור סטודנטים בספיר, שיזמתי עם יורם הוניג. ירמי הוא איש מדהים, מצחיק, מוכשר, שרואה סיפורים ותופס אותם. "הדונם של סבתא" הוא סיפור ש מרוב שהוא טרגי ועצוב, אתה חייב לצחוק. האופן בו ירמי מתאר איך הפכו קבוצות קצה את המדינה למכשיר למימוש סיפוח יהודה ושומרון נגד האינטרס הציוני, הוא מבריק. הסרט גרם לי לצחוק, ובעיקר נתן לי כוחות להמשיך לפעול, גם במלחמה הקשה הזו, כדי שהעתיד הטוב של כולנו יובטח.
איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בינואר התחלתי לקרוא את סדרת גנזך האור של ברנדן סנדרסון. ביולי סיימתי את כל ארבעת הכרכים שפורסמו, ועוד ספרי המשנה שסנדרסון כתב. מעל ל-6000 עמודים של פנטזיה אפית. פוסט טראומה, דיכאון, השלמה, התמכרויות, דרמת הורים/ילדים, תסמונת מתחזה, ארוזים במעטפת של אבירים נושאי חרבות ענק, שריונות קסומים וקסם שחוזר לעולם. היקום העשיר של סנדרסון נתן לי בריחה מבורכת מהחדשות. האם אני מחכה לספר החמישי שיצא בדצמבר בקוצר רוח? בוודאי.
לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
דמוקרטTV או דרכנו, שזה בעצם אותו בית. גילוי נאות, הקמתי את שניהם, אני המנכ"ל, ואת ימי אני משקיע במאבק של הציבור הישראלי המתון, שמאמין שמדינת ישראל היא הבית הלאומי לעם היהודי, וצריכה להבטיח את הדמוקרטיה הליברלית שהיא נשמתה למען כל אזרחיה. מאז שהקמתי את דרכנו, יחד עם שותפים רבים, היינו שם בכל הצמתים המשמעותיים. ארגנו, הנענו והפעלנו מתנדבים מתוך החובה לפעול למען ההסכמות הערכיות של ישראל, מול כל גורמי השוליים הקיצוניים. בשנתיים האחרונות התנענו את המאבק בהפיכה המשטרית, הגשנו את הבג"צ שעצר את ביטול עילת הסבירות, סייענו למטה החטופים, אנו שותפים לקריאה לוועדת חקירה ממלכתית והגשנו בג"צ על כך ביחד עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים.כיום אנו פועלים לקידום ברית הביטחון האזורית, שהיא הדרך הטובה ביותר להבטיח את הניצחון. אחרי מלחמה, עושים שלום ומגיעים להסדרים.
לצד זאת, בדמוקרטTV סיקרנו את כל ההפגנות והמחאות. עשינו סדרות עומק על הזרמים המשיחיים והקיצוניים, נתנו קול לעמותות, הארנו סוגיות שלא זוכות למענה. כיום דמוקרטTV מופעלת על ידי צוות יהודי וערבי. פעולות אלו ממומנות בעיקר על ידי הציבור הישראלי במימון המונים של אלפי הוראות קבע. אנחנו זקוקים לעוד תמיכה כדי שנוכל לעשות יותר.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לפני שנה, ביחד עם האוצרת טלי בן סירא (שהיא נכס בפני עצמו) והמפיקה תמר אור-דן, הרמנו בדרכנו תערוכה בשם "אור גדול", שגייסה כרבע מיליון ₪ למען אמני העוטף. הגלריות שם נשרפו, ואיפה שאין תרבות, אין תקומה. נמל יפו התגייס להיות האכסניה לתערוכה, ובהובלתו של קובי ירדני מנכ"ל הנמל קיבלנו תמיכה יוצאת מן הכלל לכך. קובי מוביל את הנמל ביד רמה תוך שהוא מנווט בין הצרכים של תושבי יפו, מוביל חזון תרבותי, עסקי ואמנותי, ומבצע שיפוץ רחב היקף שהופך את הנמל לפנינה שמגיע שיהיה. בנמל עשו תערוכות שונות, ופעולות חברתיות רבות. כולנו זכינו שאיש כזה מוביל את הנמל ושיש סביבו צוות מוכשר כל כך.
מה יהיה?
אני בחור אופטימי, תמיד נהיה טוב.