אנדרטה מעוררת עצב ומגדל של זכרונות ילדות. העיר של עופר ספיר

>> עופר ספיר, בן 56, גר במרכז תל אביב באהבה עם בן-זוגו ובנם, והוציא לאחרונה את ספרו "תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי" בהוצאת שתיים, בו הוא מתבונן (ושוב מתבונן) על חייו. כתב היד שהוא עובד עליו כעת עוסק בנקודת המבט ובהתבוננות של מטופל, שהוא פסיכולוג בעצמו, על המטפלים שלו עצמו ועל הדרך שהוא עובר יחד איתם. נקודת מבט זו מאתגרת את הזווית המקובלת של מטפל המתבונן על מטופל. במקצועו עופר הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, עוסק בטיפול בקליניקה פרטית ובהוראת תחום הטיפול הדינמי בתוכניות לפסיכותרפיה. עופר מתמחה בטיפול בבני ובנות הקהילה הלהטב"קית. הוא אוהב לשוטט בתל אביב ברגל, כאשר נקודת המוצא העכשווית שלו לשיטוטים בשנים אלה היא ההורות.

>> בית עם סקס אפיל וקפיצה קטנה לניינטיז // העיר של קרן מור
>> מרחב אורבני יפהפה והצצה ללב האנושות // העיר של אפרת קליפשטיין

 

1. ספריות רחוב

ספריות הרחוב המפוזרות בכל רחבי העיר הן תרומה של ממש לאיכות החיים. הן מאפשרות לספרים חיים חדשים, ולאנשים – ספרי קריאה חדשים. כמו עצים, הן מורידות את הטמפרטורה המקומית, מזרימות חמצן לאוויר, ומזכירות לנו כמה חיי העיר יכולים להיות קהילתיים, תרבותיים ויפים.
רשימת ספריות הרחוב בתל אביב 

2. האנדרטה לזכר הלהט"ב

האנדרטה לזכר ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסקסואלים שנרדפו ונרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה עקב נטייה מינית או זהות מגדרית ניצבת בסמוך למרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר.  באנדרטה שלושה ספסלים ורודים היוצרים צורת משולש, שעל כל אחד מהם כתוב המשפט (בעברית, אנגלית וגרמנית) "לזכר נרדפי המשטר הנאצי בשל נטייתם המינית וזהותם המגדרית". ההליכה ליד האנדרטה, והישיבה בה, מעוררות מחשבות ועצב. אחים ואחיות אבודים, נשכחים. חיים שנאלמו והועלמו. מה יהיה בסופנו?
טשרניחובסקי 24

3. הספריה של מגדל שלום מאיר

מהממת בנופי תל אביב והים הנשקפים ממנה דרך חלונות הזכוכית הגדולים. היא ממוקמת במיקום היסטורי: ממש באותו מגדל (בעבר הגבוה באסיה, ובהמשך במזרח התיכון, וכיום – גבוה ועדיין מרשים) שכנו בעבר 'מאירלנד' – הלונה פארק של ילדותי המוקדמת, ומוזיאון השעווה הישראלי הראשון. כך שלהגיע לספריה זה גם להיזכר ברגעים תל אביבים מרגשים של ילד, יחד עם אביו שפנוי רק אליו.
להגיע לספריה זה גם להגיע (בדמיון) לתחילת אחוזת בית, להיסטוריה המוכרת שלה, המשוחזרת והמדומיינת: על קירות רחבת הכניסה שני פסיפסים גדולי ממדים של נחום גוטמן ושל דוד שריר. בשתי הקומות התחתונות של הבניין מוצגות תערוכות מרתקות הקשורות לראשיתה של תל אביב.
אחד העם 9

4. גן העצמאות 

הגן הזה הוא למעשה פארק יפהפה ושליו בלב תל אביב. הוא צמוד לחוף הים ובנוי על רכס כורכר בגובה כ-20 מטרים, ומאפשר טיול ייחודי לאורך הרכס הצמוד לים. בעבר הפארק היה אחד ממקומות המפגש המרכזיים של הקהילה הגאה, והמבקרים בו סבלו גם מהטרדות הומופוביות וגם מחיכוכים עם המשטרה. יש לי תחושה שבשל תיוגו ההיסטורי כמקום מפגש לגייז, עד היום מעטים בלבד מגיעים להנות מהפארק היפה הזה.

5. סטודיו ליוגה בנחלת בנימין

לאחר (היעדר) מאבק של שנים, הורדתי חלק ניכר ממשקלי וגיליתי שאני יכול להנות מפעילויות ששנים נמנעתי מהן. אחת האהובות עלי ביותר היא שיעורי יוגה עם המורה מאיה רום, אחייניתי, שהגיעה לתל אביב בשנה האחרונה ופתחה שיעורים בקצה נחלת בנימין, בסטודיו שנעים להיות בו. לשיעורי היוגה אני מגיע בהליכה (עוד פעילות שחזרתי אליה) דרך רחוב אלנבי ההפוך והשבור, אבל אני נהנה מהיופי המלכותי והישן של הרחוב. תל אביב היא (עדיין?) עיר שכיף לשוטט בה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני אוהב ללכת ולרכוב על אופניים (פעם גם חשמליות). שבילי אופניים שלא מתחברים זאת בעיה. למשל ברחוב שאול המלך. ולפני הכל – למרות שהולכי רגל ורוכבי אופניים חולקים מדרכות לעיתים, צריך להימנע ממצבים שרוכבים מסכנים או מפחידים הולכי רגל.  גם האופניים החשמליים חייבים לרדת לכביש. הם ממש כמו אופנועים ואינם שייכים לשבילי אופניים. הנהגים של כלי הרכב צריכים להוריד 5 קמ"ש ולהבין שעיר אינה אוטוסטרדה, ושרכבים דו גלגליים זו עובדה. כולנו צריכים להיות בני אדם כדי שהמרחב יהיה אפשרי לכל המשתמשים בו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "יהוא" היא דרמה תנכית שכתב גלעד עברון, וצפיתי בה בסטודיו למשחק יורם לוינשטיין, בבימויו של רם גואטה. המחזה מראה אלו זוועות קורות כשאלימות משמשת פוליטיקאים, "מה קורה כשנותנים לחיית טרף להפוך למלך ישראלי". גרסה קודמת (ומצוינת ומעמיקה גם היא) של המחזה הועלתה ב 2015 ב"הבימה" בבימויו של אילן רונן. רק לפני עשר שנים היה ניתן לחשוב על הקשר בין המחזה למציאות חיינו, לכיבוש בשטחים ולזליגה שלו לאלימות בחברה. כיום קשה לדבר במונחים של קשר ודמיון בין המחזה ומציאות חיינו. למשל, כשרואים את עריפת הראשים הקונקרטית בהצגה, קשה שלא לחשוב על עריפת הראשים של שומרי הסף. כשצופים בהצגה הזאת כעת הלב לא נפתח אלא נערף.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
איני מאמין שיצירות תרבות יכולות לתת כוח, תקווה או השראה במצבנו הנוכחי. "יצירות תרבות" אכן יכולות לעורר רגשית, ואולי יש בהן כוח מסוים לתת השראה, אולי מילים, אך הן אימפוטנטיות במצבים מסוג זה. לכן, אני בוחר במחאה בעצם התקיימותה כאירוע התרבות וכיצירה הרלוונטית לתקופתנו. באופן מוזר המחאה גם היא אימפוטנטית מכיוון שהיא חלק מהעולם התרבותי, ולכן יש לה גבולות שאם נעבור אותם נהיה בעולם שאיננו רוצים להיות בו. במונחים רחבים יותר אני חושב על הנושא הזה כשואל האם לתרבות ולבני תרבות יש כוח אל מול הברבריות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגוני המחאה והסיוע באשר הם חשובים מאוד בעת הזאת, וכל אחד שיתרום ויתנדב למי שמתאים לו. ומי שלא מסוגל לעשות, כדאי שיתמוך בעושים בדרך זאת או אחרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נינה הלוי: אקטיביסטית טרנסית עם לב רחב ומאבק מתמשך/ אחת הדמויות המובילות והמעוררות ההשראה בקהילה הטרנסית, החלה את דרכה באקטיביזם כמתנדבת בניידת של על"ם. כבר אז, מתוך מפגש ישיר עם החיים ברחוב, היא למדה על החסמים שעומדים מול אוכלוסיות מודרות ושקופות, ואת הצורך במענה של קשר, ליווי ותיווך מול מערכות בריאות ורווחה שאינן מכירות אותן ואת צרכיהן. תובנות אלה החלו להתגבש לכדי שירות לו העניקה את השם "טרנס דולה", שירות שצמח והתפתח מתוך עבודתה בארגוני שטח שונים, ופועל כיום כחלק מפרויקט גילה להעצמה טרנסית, במרכז הטרנסי ביד אליהו.

מה יהיה?
בן הזוג שלי לא אופטימי לגבי מה שקורה כאן, ואני מסכים איתו. מצד שני, פסימיות היא מותרות בימים אלה וכדאי להתמקד בעשיה ובמחאה.