לשתות בקפה תמר ולראות חשפניות בבר 51. העיר של עמוס גוטמן ז"ל

עמוס גוטמן ז"ל היה יוצר פורץ דרך, במאי הקולנוע החתום על סרטים איקוניים כמו "נגוע", "בר 51" ו"חסד מופלא", שנפטר ב-1993 ממחלת האיידס והוא בן 39 בלבד. אתמול עלה ברשת בתי קולנוע לב הסרט התיעודי "טאבו: עמוס גוטמן" בבימוי שאולי מלמד, החוקר לעומק את סרטיו ואת חייו הסוערים של אחד הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי.

גוטמן נתפס כקולנוען יפה תואר ומוכשר בעל פוטנציאל לכבוש את העולם, ובאמצעות יצירתו ניסח עמדה קווירית, חתרנית, אנטי-הירואית ואנטי-קונפורמיסטית הקוראת תיגר על ישראל המאצ'ואיסטית, השמרנית והמיליטריסטית. הוא יצר קולנוע צבעוני וגרנדיוזי שחגג את חיי השוליים בתל אביב והפך למבשרו של הקולנוע הגאה הישראלי. והעיר מתגעעת אליו מאוד. את הטור שלפניכם כתבו יחדיו במאי הסרט, שאולי מלמד, וענת דותן שהייתה חברתו הקרובה של גוטמן. עוד פרטים וכרטיסים כאן (הסרט ישודר גם ב-HOT8 בחודש נובמבר).

1. קולנוע פריז

קולנוע פריז היה בית הקולנוע האהוב ביותר על עמוס גוטמן ז"ל, מי שהיה במאי הקולנוע ההומוסקסואל הישראלי הראשון, והחלוץ שהעז ליצור סרטים קווירים בישראל. מדובר בקולנוע קטן שהיה חלק מעולם בתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב; אופיר, אוריון, אלנבי, אסתר, ארמון דוד, מגדלור, מוגרבי, מקסים, מתמיד, פאר, ועוד – לכל אחד היה אופי משלו, כל אחד בחר את הסרטים אותם הוא רוצה להציג והקהל פקד את בתי הקולנוע לפי לטעמם האישי. כולם נהרסו עד היסוד, ובמקומם הגיעו העירה רשתות הקולנוע ששינו את הרגלי הצפייה של התל אביביים.

קולנוע פריז היה ברחוב הירקון פינת פרישמן, והיה ידוע ככזה שמציג סרטים אומנותיים ואיכותיים (כיום החליף אותו בתפקיד קולנוע לב). על כן אהב גוטמן להיעלם בתוך האולם החשוך לשעות רבות, כדי לצפות בסרטים של אנטוניוני, ויסקונטי, פזוליני ושאר הבמאים שהשפיעו עליו. מגיל צעיר הוא נהג להגיע לקולנוע פריז כצופה, אך עם יציאת הסרט הראשון שלו "נגוע" ב-1983 הוא סגר את המעגל והגיע לשם כבמאי. "נגוע" עורר את חמתם של הקהילה הגאה הצעירה בישראל, שטענה כי עמוס מציג את דמותם באור שלילי. על כן הם ארגנו הפגנה אל מול קולנוע פריז נגד הסרט ונגד עמוס עצמו. למען האמת, הוא לא התרגש מדי, ומי שהכיר את אופיו החתרני מעיד כי אולי הוא אפילו הוחמא מזה.

2. גן העצמאות

לאחר שיצא מקולנוע פריז אהב עמוס להתהלך על רחוב הירקון אל עבר גן העצמאות. רבות כבר דובר על הלב הפועם של תרבות הקרוזינג ההומואי של תל אביב. לשם הגיעו כל ההומואים, בארון ומחוצה לו, כדי לפרוק את המאווים שלהם. למי שעדיין לא מבין במה מדובר, תארו לכם גריינדר גרסת המציאות: אתה נכנס לגן חשוך, מתהלך בין גברים שונים עד שאחד מהם נענה לחיזור שלך ואתם נכנסים יחד לשיחים. כמו כולם, גם גוטמן נהג לפקוד את הגן, אמנם לא בתדירות מאוד גבוהה אבל בהחלט הסתובב שם. בסרטו "נגוע", הגיבור רובי (יונתן סגל) הולך לגן על מנת לחפש שחקנים לסרט אותו הוא חולם לביים. תהליך הליהוק המיני ותהליך הליהוק של הסרט הפנימי מתאחדים והוא מכיר את עזרי, אותו הוא לוקח להתייחד מאחורי הפסל המפורסם שניצב במרכז הגן.

אין הרבה תיעוד של גן העצמאות מאותה התקופה, על כן הסצנה מ"נגוע" הפכה לתיעוד המוכר ביותר שלו. אך לא הרבה יודעים כי מרבית הסצנה בכלל לא צולמה בגן העצמאות, אלא בחצר ביתו של מפיק הסרט אנריקה רוטנברג. זאת הייתה התקופה שבה השמועות על מחלת האיידס (שכונתה אז מחלת ההומואים), שפרצה בארצות הברית, הגיעו לישראל. עוד בטרם אובחנו חולים כאן, הפחד החל לחלחל גם לתוך הסט של הסרט. האגדה מספרת כי בחצר של המפיק רוטנברג היו עצי תפוזים, ועל מנת להידמות ללוקיישן המקורי (בו לא היו תפוזים כלל וכלל) הורה גוטמן לצוות ההפקה לקטוף את כל התפוזים. כנראה שזה עבד לו, כי מאז ועד היום הסצנה מהסרט "נגוע" משולבת בכל כתבה או סרט שמוזכר בו גן העצמאות, ואיש לא שם לב כי לא מדובר בגן עצמו, אלא חצר ביתית בהרצליה.

3. בר 51

סרטו השני של גוטמן, שנקרא במקור "יתומי הסערה", מספר על קשר סימביוטי מדי בין שני אחים, שמוביל לגילוי עריות. עדנה מזי"א, שהייתה התסריטאית השותפה של עמוס וחברתו הטובה, כתבה איתו את הסרט (כמו גם את הסרט שלפניו ואחריו). הם נהגו לבלות יחד עם המפיק אנריקה רוטנברג ברחבי תל אביב, ובמיוחד במקום אחד מפוקפק בשם בר 51. עוד בטרם נודע שמו למרחקים, זה היה בר שאירח במיוחד הופעות סטריפטיז, גברים סטרייטים מעוררים מינית, ועוברי אורח שהגיעו לדאון טאון של תל אביב. נדמה כי גוטמן, מזי"א ורוטנברג הלכו לשם בקטע היפסטרי. גוטמן התאהב במקום והחליט לשלבו בסרט החדש, ואם לא די בכך הוא גם קרא לסרט על שמו – וכך הגיעו יתומי הסערה אל בר 51.

ערב אחד, עדנה ועמוס הגיעו לבר וחזו בהופעה בלתי נשכחת: זאת הייתה עדה ולרי טל, שהקסימה אותם ברגע שעלתה על הבמה. הם החליטו לכתוב לעדה את אחד התפקידים המרכזיים בסרט, אפולוניה גולדשטיין, ובכך העניקו לה את ההופעה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אך לא האחרונה) ואת ההופעה הראשונה של שחקנית טרנסית בקולנוע הישראלי. הסרט זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו "בר 51 הפך ל-IN", כך הכריזו העיתונים. עמוס הצליח להעביר בסרט את האווירה המיוחדת במקום, שלפי עדויות הייתה מלא בקרינג' קסום; המוזיקה, ההופעות, הצבעוניות וגם המשקאות הפשוטים או כמה שאומרת אפולוניה בסרט: "כאן אף אחד לא שמע על קוקטיילים, קליינטורה מאוד פשוטה". שנים רבות לאחר מכן, כשעמד המקום בסכנת סגירה, החליט אנריקה רוטנברג (שכאמור הפיק את הסרט) לרכוש את הבניין ולפתוח את מסעדה הנושאת את אותו השם. כיום בר 51 היא אחת המסעדות הנחשבות בתל אביב (בה גם צולמו חלקים מהסדרה "הטבח"). מעניין מה היה קורה אם עמוס היה יודע שהמקום הזה הפך ממועדון חשפנות למסעדה שמגישה סביצ'ה.

4. קפה תמר

שיא הפעילות של גוטמן הייתה בשנות ה-80 ותחילת ה-90, בדיוק בתקופה שרחוב שינקין החל לפרוח ולהפוך להיות הסמל של תל אביב החדשה. בסוף שנות ה-70 תל אביב לא דומה למה שהיא היום. היא עיר רפאים, מזדקנת, שמנסה להשתקם מהגירה שלילית, תוך כדי משבר זהות. בשנות השמונים דירה בשינקין עולה בערך כמו ארטיק ב-AM:PM, ואט אט צעירים מתחילים לעצב מחדש את העיר והרחוב: חזי לסקלי, חברו של עמוס, כותב בעיתון "העיר" את המדור "שישי בגינת שינקין" ומסקר את התרבות החדשה שנוצרת בה, האמן דני זקהיים מקים מפלגה פיקטיבית בשם "בבל" ויוצר שם אירועים אקסטרווגנטים שמדוברים עד היום, ומאוחר יותר הקהילה הגאה ציינה שם את הפנינג הגאווה הראשון שיהפוך להיות מצעד הגאווה שאנחנו מכירים היום.

אך אם מדברים על שינקין, יש מוסד אחד שמזוהה עם הרחוב במיוחד – קפה תמר, בניהולה של שרה שטרן, שהוקם עשרות שנים לפני כן אך הפך למקום המפגש הרשמי של הבוהמה התל אביבית של שנות ה-80 ועד סגירתו בשנת 2015. עמוס גוטמן היה מפוקדי הקפה הידועים. על פי בן זוגו, אהרון מיטשל, גוטמן אהב לבוא לקפה בבקרים כדי לאכול את הטוסט המפורסם יחד עם כוס קפה. מיטשל מעיד כי לא היה ניתן להתעלם מהבחור יפה התואר שנכנס למקום, רבים ניגשו לדבר איתו על סרטיו או על קולנוע בכלל, היו כאלה שהתחילו איתו, הייתה גם קצת רכילות ובדיחות על העוברים ושבים ברחוב, והוא גם נהג לערוך שם פגישות עבודה. שינקין הפך להיות הרחוב האהוב על עמוס בתל אביב, והוא גם צילם לא רחוק משם את סרטו הרביעי והאחרון "חסד מופלא".  

5. האוזן השלישית

מי שביקר בביתו של גוטמן, ראה את ספריית הסרטים הענקית שהייתה לו. קלטות וידאו רבות מסודרות אחת ליד השניה, ובמרכז החדר טלוויזיה שמנה ומכשיר VHS. כדי לאסוף את הסרטים היה נוהג להגיע לאוזן השלישית שכבר אז נחשבה למכה של אספני הסרטים והמוזיקה. אותה האוזן השלישית שאנחנו מכירים היום הייתה אז, איך לא – בשינקין. גוטמן היה מגיע מדי שבוע, משוטט בין מדפי הסרטים וגם בין מדפי התקליטים. אמנם קולנוע היה כל חייו, אך הוא גם אהב מאוד מוזיקה ורכש לעצמו את התקליטים של דייויד בואי, נינה סימון, ארית'ה פרנקלין, קלאוס נומי ועוד. "אני אוהב שירים שאפשר לבכות איתם" הגדיר זאת באחד הראיונות. את מחלת האיידס שלקה בה גוטמן הסתיר, אך השמועה נפוצה בעיר. אט אט גוטמן החל להיחלש והעדיף להתרחק ממרכז תל אביב אל עבר בית הוריו ברמת גן. חודשים לא רבים לאחר מכן, ב-1993, גוטמן נפטר. הוא לא הספיק לחזות במעבר בין VHS ל-DVD, במיקום החדש של האוזן שלישית בקינג ג'ורג', וגם לא בפריחה של הקולנוע הגאה הישראלי – שבתקופתו הוא פעל בו לבדו. 

מקום לא אהוב בעיר

עמוס אהב להסתובב בתל אביב, אבל יש מקום אחד שממנו נמנע. זה לא קשור לארכיטקטורה, למיקום, או לאוכלוסיה. זה קשור למהות. עמוס לא התחבר לתיאטרון – על כן "הבימה", מקום שהוא גם תיאטרון וגם לאומי, לא היה בשביל עמוס. כששאלו אותו בראיונות מדוע הוא לא אוהב תיאטרון, הוא הסביר כי זה לא אישי נגד יוצרי התיאטרון, וגם לא מתוך שנאה למדיום – אלא מתוך אהבה לקלוז אפים. היה לו קשה לשבת באולם מרוחק מהשחקנים, הוא אהב לראות את תווי הפנים שלהם מקרוב, את העין הנרטבת, את החיוך הרועד. אך יותר מהכול הוא אהב לאהוב קולנוע, והעדיף אותו בקנאות על פני כל אמנות אחרת. אמנם הוא מאוד אהב גם דרמה, תפאורה ותלבושות – אבל את אלה היה צורך בצפייה בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהושפע ממנו לא פחות מאשר הקולנוע האירופאי אליו נוהגים לשייך אותו. "החיים זה סלט. זה אופרה, טרגדיה, קומדיה וכולי וכולי. אני אוהב לעשות את הסלט הזה", הוא אומר בראיון נדיר שנחשף בסרט החדש "טאבו: עמוס גוטמן" שחוקר את סרטיו ואת חייו ועלה אתמול (31.7) לאקרנים.