מקום להרגיש בו גדולה ותקווה למין האנושי. העיר של ענבל הופמן

>> ענבל הופמן היא אמנית, מעצבת ומאיירת. בשבוע שעבר נפתחה בגלריה לאמנות של בית ספר מוסררה התערוכה קבוצתי בהשתתפותה, "כשהדרך נגלית לפני, הרוח כבר שם", המפגישה אמניות ומשוררות המתבוננות בחווית הנדודים מנקודת מבט נשית עכשווית (עוד פרטים כאן).
"בחודשים האחרונים אני פעילה ב'קהילה אזרחית', יוזמה ששמה לה למטרה לחזק את קהילות העיר, למעשה להמציא אותן מחדש, להוציא אותן מקבוצות הווטסאפ בחזרה למרחב הגיאוגרפי. חנה ארנדט מזכירה הרבה את הביטוי 'עולם משותף' שמתייחס להסכמה הרחבה שהעולם שאנו חולקים הוא פיזי אבל גם תודעתי, ומתבסס על ההסכמות הלכאורה ברורות מאליהן, ששולחן הוא שולחן וכיסא הוא כיסא ואמת היא אמת. בעשורים האחרונים בישראל אנו כבר לא חולקים 'עולם משותף'. תחת מכבשי הנדסת תודעה ותעמולה בלתי פוסקת חילקו אותנו לשתי קבוצות שלא שותפות פיזית ותודעתית באותו עולם. קבוצה אחת השתכנעה וממשיכה לתמוך בהתלהבות חלולה במנהיג, והשנייה נלחמת בעקשנות על ראייה ביקורתית ולכן תמיד במאבק.
בהתחלה קראו לנו חמוצים שלא מקבלים את הציווי הדמוקרטי, היום אנחנו כבר קפלניסטים אוייבי העם .אנחנו צריכים לחזור לחוויה של מרחב משותף, פלורליסטי ומכיל, שיש בו מקום לכולם. אז שם אני פועלת. חוצמזה אני מאיישת את המאהל בקפלן ככל יכולתי, מציגה בתערוכה במוסררה עבודות מ-2018 שאני והאוצרת טלי רומם עשינו להם פירוק והרכבה ופיענוח מחודש לטובת הימים האלה, ובסוף החודש אני פותחת תערוכת יחיד בגלריה של קרן בר גיל עם עבודות חדשות".

>> קפה של בוקר בעיר העתיקה ופיס מהמם מהשכנה // העיר של חגי אשל
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

השנה הזו הייתה קצת חלשה למקומות אהובים. השילוב של מצברוח ירוד, חרדה קיומית, מחירים פסיכיים, וההרגל המוזר של הרבה מקומות להתעקש להזכיר לך שהשולחן שלך רק לשעה וחצי הקרובות ואחר כך הוא עובר לזוג שכבר מחכה בדלת, ואת הקינוח אתה יכול לאכול בחניה או על ספסל בשדרה, קצת הורידו לי ממקומות בילוי אהובים. אבל בכל זאת, כשאני מתאמצת לחשוב איפה נעים לי, אז יש רשימה קצרה ומוצדקת.

1. שניט // כיכר גבעון

בערב הכי נחמד בכיכר גבעון, שהפכה אחרי ההלם הבורגני הראשוני לאוקטוברפסט רב שנתי. השולחנות הארוכים של השניט והלאוטר עושים קולות נעימים של שיחות, תמיד יש מקום לשבת, ואם רוצים לאכול יש ברי יין וגלידה ממול, ובאמצע הכיכר לפעמים יש בנות שעובדות על ריקוד טיקטוק ומישהו שמתאמן על סקייטבורד. הכי שכונה, וקרוב לי לבית.

2. התחתית

בשעות הבוקר, פגישות עבודה, אני בדרך כלל קובעת בתחתית. אני כבר לא שואלת את עצמי למה, זו התניה מובנת מאליה שפגישות מתקיימות בתחתית, והבעיה היחידה היא שפוגשים הרבה מכרים ושכנים ואימהות מהיסודי שלא פגשתי שנים וצריך להגיד שלום לכולם ולהבטיח להתקשר ו"חבל שמזמן לא התראינו", ואז פגישה של שעה נהיית שלוש.

3. פארק המסילה

אני גם מאוד אוהבת לנסוע באופניים דרך פארק המסילה. אחד החמודים שתוכננו בעיר. כשאני יוצאת לרוץ לפעמים, אני יורדת ליפו משם. נעים לראות אנשים יושבים על שמיכות פיקניק עם ספר, פתאום העיר נראית פחות עוינת.

4. בית אריאלה

אני גם אוהבת את בית אריאלה. לא בגלל הספרים, אלא כי ספריות נותנות הרגשה שיש תקווה למין האנושי ושלרכוש השכלה עדיין נחשב רעיון טוב בקרב חוגים מסוימים.
שאול המלך 25

5. חדר המיניאטורות // מוזיאון תל אביב

ואחרון חביב: אני אוהבת את חדר המיניאטורות במוזיאון תל אביב כי הוא גורם לי להרגיש גדולה, שזה ההפך מאיך שהממשלה עושה לי להרגיש.
שאול המלך 27

מקום לא אהוב בעיר:

אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשאני במצוקה אני לומדת דברים חדשים, ככה דעתי מוסחת מהדברים הקשים שקורים, ואני מרוכזת בלמידה. אז השנה שמעתי המון פודקאסטים במגוון נושאים (בעיקר הגות פוליטית והיסטוריה), ואחד הטובים ביותר הוא הפודקאסט של בית רדיקל, בהמשך הגעתי לבית רדיקל לשמוע הרצאות, ויצאתי נרגשת ומשכילה – כי האנשים חמודים ונאמרו דברים חכמים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי את "משברי הרפובליקה" של חנה ארנדט, קניתי אותו מיד כשיצא התרגום, כי חשבתי שהנה אוטוטו יתחיל פה מרי אזרחי לא אלים (שאני עוד מחכה לו), וגם כי אני ממש אוהבת את ארנדט, שהיא מההשפעות העמוקות ביותר על איך שאני מבינה את המציאות. אבל אני רוצה להמליץ על משהו אחר לגמרי: יצא לפני כמה שבועות דוקו ( אני צפיתי ביס דוקו) על המוזיקה שליוותה את  SNL ("סאטרדיי נייט לייב"), מג'ון בלושי והאחים בלוז דרך נירוונה ועד שינייד אוקונור, מדובר בקולאז' מוזיקלי מרהיב, שעה וחצי של פלאשבקים מחמישים שנה של מוזיקה פופולרית שמלווה את חיינו, וזה אחד הדברים המרגשים שיצא לי לראות. ממליצה לכם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליצה לתרום בכל דרך ואמצעי לתנועה לאיכות השלטון, שהם הגוף העותר הנחוש והעקבי ביותר בישראל, והם מגישים עתירות לבג"ץ על כל הדברים המחורפנים שהממשלה והמוסדות הקלוקלים בישראל עושים במטרה למנוע אותם. זו עמותה ללא מטרות רווח, והיא נלחמת עבור כולנו. בנוסף ממליצה להתנדב בגינות שיתופיות בשביל הנשמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא יודעת אם הוא תל אביבי, אבל אני מרימה לאליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. כשהוא מגיע לקפלן אני תמיד הולכת ללחוץ לו את היד, משל היה אינפלואנסר. אבל אם הוא לא תל אביבי, אז אני רוצה להרים לזאב אנגלמאיר שממשיך לצייר את סיפורה של תנועת ההתנגדות באמצעות שלטים של חטופים שהוא מכין לכל הפגנה במוצ"ש. הם לפעמים כל כך אקטואליים, שהם מגיבים לאירועים שקרו בבוקר של אותו היום, מדובר בציורים צבעוניים גדולים שמחייבים הרבה השקעה, הוא האמן המחויב ביותר למאבק האזרחי וזה ראוי לכל שבח.

מה יהיה?
אני מאמינה בנחישות שיהיה בסדר, אני אדם ריאלי למדי, ומנסה לא להיסחף לאופטימיות שתרסק אותי, אבל אני מרגישה שמצב הקיצון החריג שאנו נמצאים בו מתקרב למסה קריטית של פיצוץ, שאחריו יוחלף שלטון האימים הזה ונתחיל בתהליך של שיקום ובניה. אני מסתכלת סביב ואני מכירה המון אנשים מצוינים, חדורי מוטיבציה, חכמים ומתוחכמים שאני לא יכולה להאמין ששלטון הדילטנטים העלוב הזה יוכל לדכא לתמיד. שעת המהפך בקרוב תגיע.