היא סופרת נהדרת, היא נסיכת טוויטר שמשגעת את הביביסטים, וספרה החמישי "ורק אנחנו נדע" ראה אור לאחרונה. ניצלנו את ההמולה כדי לסחוט ממגי אוצרי המלצות על הבר שבו הגיבורה שלה חוגגת בשירותים, על בר לשחק בו טאקי עם הילדים ועל ברווזונים שמטיילים להם בשמש. בונוס: דיס מוצדק ביותר על צומת קפלן
>> מגי אוצרי (תעקבו דחוף) היא סופרת מוערכת, פובליציסטית, ד"ר למשפטים ואלילת טוויטר שמחרפנת את הימין הביביסטי בפיד, גרה בתל אביב עם בן זוגה ובתם. ספרה החמישי, "ורק אנחנו נדע", עוסק במערכת יחסים אובססיבית שמובילה את גיבורת העלילה למקומות מסוכנים.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.
>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס
>> פאב הדייטים הנצחי והמקום שנסגר במלחמה // העיר של נגה קדם
>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב
1. סינמטק תל אביב
המקום הכי הכי אהוב עליי בעיר. המקום שבו קורה הקסם, וכמו שחנוך לוין כתב פעם, אני יכולה להיכנס לאולם חשוך ולהנות מ"שעתיים של אמת בתוך השקר של חיינו". מאז שעברנו לבית הנוכחי שלנו, שזה לפני שש שנים ככה, הסינמטק הוא בית שני והוא ממש במרחק חציית כביש. אני מנויה ובבית הקפה שם כבר מכירים אותי בשמי. אני פריקית של סינמטקים וסינפילית מושבעת, וגם כשהייתי נערה הייתי מנויה לסינמטק בחיפה, וזה היה אחד המקומות שהייתי הכי מאושרת בהם בתקופת נעורים די מורכבת. אז תודה לסינמטקים ותודה לקולנוע.
הארבעה 5 תל אביב
![בוא אלינו הביתה. סינמטק תל אביב (צילום: באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/12/1733841655_1337338_48016-1000x750.jpeg "בוא אלינו הביתה. סינמטק תל אביב (צילום: באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)")
2. הפיקוק
יש מיליון ברים בתל אביב, ואיכשהו אני הולכת תמיד לאותו אחד. לא משנה כמה מקומות יותר מעוצבים ויותר טרנדיים יש, עבורי הפיקוק הוא הכי קרוב לגרסה הישראלית של "חופשי על הבר" – ובסוף You wanna be where everybody knows your name. האמת שהפיקוק כל כך מרכזי בחיי הפנאי שלי שהוא גם מופיע כמה וכמה פעמים בספר החדש שלי, "ורק אנחנו נדע". אסיה, הדמות הראשית, די שורצת שם ובניגוד אליי מאד נהנית מהאקשן שיש שם בשירותים. אגב אם אתם רעבים תזמינו את המסבחה.
מרמורק 14 תל אביב
3. פארק קריית ספר
מעבר לזה שזו פינת טבע קטנה וסמויה בתוך האזור הכי עירוני (שלא לומר ליד סמטת הסחלה שבין סעדיה גאון לקרליבך), יש שם קהילת עופות די מפותחת שכוללת ברווזים, אווזים (מה ההבדל בעצם? אין לי כוח לבדוק) וגם לפעמים תרנגולות. בעיתות ברכה כל אלו מטילים ביצים, ואין דבר יותר חמוד מברווזונים ואפרוחים שפשוט מטיילים להם בשמש.
4. השניט
כיכר גבעון נמצאת מטר מהבית שלנו, ככה שיוצא שאנחנו מבלים בה מלא, וכמעט תמיד בשניט. יש שם את הבירות הכי טעימות בעולם במגוון מתחלף, והם מכינים אותן ממש שם. יש שם פחיות צבעוניות שמקשטות את המרחב, ותמיד מלא שם ותמיד יש שם חיים. בפנים תמצאו ערימה של משחקי חברה של פעם, ככה שאפשר לבוא עם הילדים ולשחק טאקי בשישי. יש מלא אופציות לצמחונים ולטבעונים, ובשבת יש גם גחנון.
הארבעה 12 תל אביב
5. הרחובות של תל אביב
הכי בעולם אני אוהבת פשוט לטייל בעיר הזו, לא משנה איפה. העיר הזו היא הכי בית שיש, וכל הליכה ברחוב היא עבורי מלאת תגליות. אף פעם לא משעמם. תמיד אני מגלה איזה מקום חדש, אנשים מעניינים, ולפעמים שומעת שברי שיחות שאני מכניסה לספרים שלי. מכייסת לי. בעיקר, ההליכות האלה מאפשרות לי לחלום ולדמיין דברים ולחשוב על רעיונות ולהיות עם עצמי ולנהל שיחות עם עצמי. ופשוט לחיות ברגע. איזה כיף.
מקום לא אהוב בעיר:
הצומת של קפלן.כאילו, היא חצי המקום השנוא עלי, כי אני אמביוולנטית וזה מורכב והכל. אני הכי אוהבת אותה כי היא מסמלת בעיניי רגעים של תקווה, כמו ליל גלנט, וההפגנות האלה שבהן עוד הייתה לנו אמונה, לפני שבעה באוקטובר, שאם רק נצא לרחוב הכל פה יכול להשתנות ושמישהו ישים עלינו (ובכן, פחות קרה). מצד שני, היא מזכירה לי את מפח הנפש כשהבנתי שיש פה ממשלה שלא משנה לה כשמפגינים נגדה ותעשה הכל כדי להשתיק אותנו. יותר מכל, היא מזכירה לי את היום שבו ההפגנות עברו מתקווה לייאוש ולתחינה להשבת החטופים. את הנאומים הכואבים. את הדמעות ואת השקט המרסק הזה שהיה יותר רועם מכל זמבורה. מעבר לזה, ברמה העירונית מדובר בזוועת הזוועות. סיוט ללכת שם ולא רק אני אומרת – תשאלו גם את נעמה ריבה, והיא אחת שיודעת.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הספר "צער ואושר". התחברתי אליו גם ברמה האמנותית (כתיבה חכמה ומושחזת ומצחיקה ושופעת תובנות), וגם ברמה האישית, כי הוא עוסק באישה עם מוגבלות נפשית שמנסה לשרוד את החיים שלה למרות שכולם כל הזמן כועסים עליה ולא מבינים, ולמרות שכל הרופאים מאבחנים אותה לא נכון, וזה קצת כמוני. כשהספר הסתיים בכיתי שעה ככה, והייתי צריכה כירבול רציני עם בן הזוג שלי כדי להירגע.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שראיתי את "מרטי סופרים" היה ללכת ולקנות תליון של מגן דוד. אני אתאיסטית מושבעת, אבל הסרט הזה מדגים כל כך יפה את ערכה של סולידריות. כמה שאנחנו הכי לבד כשאנחנו לא מושיטים יד זה לזה, וכמה שאנחנו, כעם דפוק ורדוף, יכולים לשרוד אך ורק אם נהיה סולידריים. בשנים האחרונות גנבו לנו את היהדות, שהיא לא רק דת (שהפכה בשנים האחרונות למפגן מופרע של פנאטיות, שנאת נשים וגזענות) אלא גם לאום, פולקלור ובעיקר – קהילה. הסרט הזה הזכיר לי את זה ונתן לי תקווה, שיום אחד נצליח להשיב לעצמנו את הקהילה הזו. את התליון קניתי כדי שאם אלך בחו"ל ויהודים (שסובלים היום מהמון אנטישמיות) יראו אותו הם אולי ירגישו פחות לבד, וכדי שכשאלך פה ברחוב, כל האנשים שמטיחים בי ברשת "במה את יהודיה בעצם?" (מעניין שאת סבא שלי שאיבד רגל בפוגרומון במוסקווה לא שאלו את זה) יזכרו שאני לא פחות יהודיה מהם ושהיהדות שלי, המיטיבה, המכילה, הטובה, היא זו שתנצח בסוף.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לחטופים, כמובן, וגם לארגונים שמחלצים כלבים מהרבעות. אני לא יודעת אם אנשים מבינים את חומרת התופעה, אבל ממש בזמן שאנחנו חיים פה, ישנם מחנות ריכוז (סליחה, אבל אין מילה אחרת) שבהם כלבות מוחזקות בכלובים זעירים, מטונפים, בלי טיפול רפואי, נתונות להתעללות בלתי פוסקת, והכל כדי להשתמש בהן כרחם לייצור גורים למכירה. מספיק לגגל קצת ולראות מה המצב שלהן. כשהן מסיימות את תפקידן זורקים אותן לפח (ליטרלי, בשקית). חלקן מאבדות איברים, הופכות לנכות, נדיר שמישהי מסיימת את התהליך הזה עם שיניים. עוד מקרה שבו אני שואלת – איפה הממשלה?
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נטע ריסקין ואתי ציקו. יש פה יסוד נפוטיסטי כמובן, כי שתיהן חברות תל אביביות אהובות, אבל הן גם אמניות מדהימות. בנטע אני מאוהבת כשחקנית עוד מהתפקיד הראשון שלה ב"להוריד את הכלב", אבל נהיינו חברות בשנה האחרונה בעקבות דברים נרגשים שכתבתי על "ננדאורי" שעוסק בארץ המוצא של ההורים שלי – גרוזיה. היא נותנת שם תפקיד שאם היה צדק בעולם היא הייתה מקבלת עליו אוסקר, ובכלל זה סרט מדהוז שתסיימו אותו בדמעות. אז אם לא ראיתם את "ננדאורי", זה הזמן.
מה יהיה?
כמו שחברה של חברה שלי אמרה לה פעם ברגע של ייאוש – "יהיה קצת בסדר בלא בסדר, ויהיה הרבה לא בסדר בבסדר, וזה בסדר"
