הקיוסק הבינלאומי והחור בלב של תל אביב. זאת העיר של פבלו אוטין

פבלו אוטין הוא מבקר קולנוע וחוקר קולנוע שפרסם לאחרונה את הספר "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות", אשר מורכב מאסופת מאמרים על קולנוע ישראלי. פבלו נולד בואנוס איירס והיגר לתל-אביב בגיל 19, ובספר שלו מתבונן בישראליות מעיניו של מהגר.

>> ספייס נטול ציניות, ואמפתיה לא סלקטיבית. העיר של דניאל קנטור

1. סינמטק תל אביב

בתור שוחר סרטים אי אפשר שלא לציין את המובן מאליו. סינמטק תל-אביב הוא מוסד הקולנוע החשוב בעיר (מיד אחריו קולנוע לב, בסנטר). הסינמטק הוא מקום שעובר טרנספורמציה מתמדת לפי שעת היום או עונת השנה. אם מתקיים בו פסטיבל דוק-אביב הוא מתמלא באוהבי קולנוע תיעודי המאופיינים בצניעות מסוימת ותודעה פוליטית וחברתית מפותחת. אם בדיוק זה השבוע של פסטיבל הסטודנטים הסינמטק מוצף בצעירים מלאי התרגשות, התלהבות ותקווה. לעתים הוא מקום של מבוגרים שבאים להרצאות מעמיקות, ולעתים מקום של אנשי קולנוע מפורסמים יותר או פחות שנפגשים שם כאילו היה זה מתנ"ס שכונתי. לבסוף, הסינמטק הוא גם מקום שבו המוני ילדים מתכנסים כדי לפגוש את כוכבי הסדרות האהובות עליהם בהקרנות מיוחדות. כך למעשה בין קולנוע קלאסי מרחבי העולם ועד לסרטים חדשים, מהנה לבוא ולגלות סרטים אבל בעיקר מרתק לשהות שם ברחבה ולהתבונן בפניה המגוונות של העיר שלנו, מן אוטופיה כזו שבה הדבר החשוב ביותר בעולם זה סרטים והאנשים הצופים בהם.
הארבעה 5

2. בריו 66

הסיפור של הבר השכונתי שלי הוא ייחודי. הבר קיים כבר כמה שנים ומגישים בו אחלה המבורגר ופיצות לצד הדרינקים הרגילים. במקביל, הבעלים שלו, שרעק, פתח גם מסעדת סושי באזור, אבל קורונה ועוד כל מני תקלות גרמו לו לאחד בין שני המוסדות וכך למעשה נוצר בר שכונתי שכולל תפריט אסיאתי מגניב. התוצאה: אפשר לשבת להפי אאוור או לדרינק בשעות מאוחרת ובמקביל להזמין איזו מנה אסיאתית מושקעת או סושי ברמה. זה לא מקום "צעיר", במהלך היום אפשר לראות שם הורים עם ילדים חולקים פיצה, ובערב האווירה האפלולית, המוזיקה הנעימה והאווירה השכונתית משלבת אוכלוסייה של הורים בשעות פנאי, חבורות חברים ותיקים וגרושות וגרושים בדייטים ראשוניים בתקווה לפרק ב' מוצלח.
יהודה מכבי 66

3. קיוסק "מעדניית דני" בסנטר

בתור ארגנטינאי אני מתגעגע מדי פעם לטעמים של הילדות. יש כל מני חנויות ומסעדות בתל-אביב שמאפשרות לטעום אמפנדס, סטייק או לקנות ספרים בספרדית, אבל המקום שאני לא יכול שלא לעבור דרכו כל כמה זמן זה קיוסק "דני" בדיזנגוף סנטר, בקומה ה-2 בניין A, ליד חנויות הקומיקס ומשחקי הוידיאו. שם יש סנדוויצ'ים בסגנון ארגנטינאי עם שינקן וגבינה, אלפחורס, קונוסים של ריבת חלב ועוד ממתקים מיובאים מארגנטינה. אבל הקיוסק הזה גם מביא מוצרים ממדינות שונות, כמו משקאות קלים קוריאנים, מאכלים רוסיים, חטיפים יפנים ועוד. ולמרות שהכול נראה שם אקראי לחלוטין ולא עקבי, מדובר באחד המקומות המשונים והמרגשים בתל-אביב, שבו חי זאב עם כבש, ריבת חלב לצד סושי, ומשקאות מוגזים מהמזרח עם ממרחים רוסים. וכל זה בלי שום אספירציות לעיצוב בעל אופי כלשהו, כמו ברחובות העיר, כול המגוון נזרק שם בצפיפות אחד על השני ותמצא מה שאתה מסוגל.
דיזנגוף סנטר, בקומה 2, בניין A

4. מסעדת מון

זה לא דבר של מה בכך להגיד שהסושי הטעים ביותר שאכלתי בימיי נמצא פה בתל-אביב במסעדת מון על בוגרשוב (וגם בסניף החמוד יותר בפינסקר, מון לייט). לא הייתי אף פעם ביפן אז אולי עוד יהיו הפתעות, אבל אני כל כך אוהב את הסושי שם שאפילו יצא לי פעם להמציא משחק מילים נוראי וחסר בושה ואמרתי שחוויתי אורזגזמה. מבחינתי, ביומולדת, בדייט מושלם, או סתם כשיש צורך בנחמה, אני מגיע למון, מתפנק בסושי ומשם צועד לי דרך בוגרשוב אל הים. עם זה בליווי חברה טובה ובשעת שקיעה זה בכלל נפלא.
בוגרשוב 58

5. ביטבוקס קריוקי

יום אחד כשהבת שלי הייתה בכיתה ד' אמרתי לה בדרמטיות "היום זה היום שבו תגלי מה זה קריוקי". בהתחלה היא הייתה הססנית לגבי הרעיון ואפילו נהגה קצת בחשדנות, אבל כשנכנסנו לחדר ושרתי את השיר הראשון, עם הרמקולים, המסכים, האורות והאווירה, היא מיד חטפה ממני את המיקרופון ושרה את כל להיטי נועה קירל, אגם בוחבוט ואנה זק ברצף. אז נכון שקריוקי זו לא בדיוק חוויה תל-אביבית, ונכון שיש מספר חדרי קריוקי בתל-אביב והביטבוקס בהחשמונאים 90 הוא לא בהכרח הכי מפואר או מגניב, אבל שם היו לי כמה חוויות יפות. כשמגיעים המקום נראה יותר כמו כניסה למועדון חשפנות מאשר קריוקי וזה באמת קצת קרינג', אבל אולי זה חלק מהקסם, להיכנס לסימטה אפלה, לרדת לקומת מרתף כאילו יורדים אל תהומי הלא מודע, ולפלוש כך לעולם אחר, משחרר תודעה ומוזר.

אני חובב קריוקי גדול, זו מסגרת שמאפשרת להשתולל, לפרוק, לשמוח, לשחרר ולרפא את עצמנו בלי שיפוטיות. אבל ההעדפה שלי בקריוקי זה להגיע לחדר בשניים, מקסימום שלושה או ארבעה אנשים. קבוצה קטנה שמאפשרת באמת לשיר הרבה שירים אחד אחרי השני ולחלוק רגע אינטימי ושמח עם אנשים שאוהבים. בביטבוקס לא תמיד מסכימים להשכיר חדר רק לשניים. לרוב זה עובד בשעות שאין בהן עומס. אבל זה אפשרי, ואפילו לנועזים זו יכולה להיות חוויית דייט (שלישי נניח, לא ראשון!) מאוד ייחודית. זה מאפשר שבירת קרח קיצונית, לדבר על מוזיקה, לספר סיפורים מאחורי השירים שאוהבים, וגם קצת להשתולל יחד.
החשמונאים 90

6. גזור של פיני

אני כ-27 שנים מסתפר אצל פיני. הוא לא רק הספר שלי, זה מקום שאני אוהב להגיע אליו סתם להגיד שלום, וכמו בכל מספרה, המקום הוא גם סוג של קהילה. מקום לספר על אהבות נכזבות, סרטים מוצלחים, לקלל פוליטיקאים ובסוף גם לצאת עם ראש קל, נקי ויפה יותר. פיני הוא גם חובב סרטים גדול וכוכב קולנוע בהתהוות שהופיע בתור "ספר" בסרטים ישראלים שונים. הקשר בינינו התחיל ממש כשהגעתי לארץ ולא היה לי חצי גרוש. באותה התקופה נהגתי לחפש מתלמדים במספרות שונות בעיר כדי לקבל תספורת במחיר נמוך. אחרי שבאחד המקומות עשו לי תספורת שנראתה כמו המכתשים בירח, יצאתי משם בקריאות "הורור, הורור" (אני קצת רגיש בענייני שיער). מבוהל ומזועזע הלכתי במהירות על אבן גבירול עד שראיתי מספרה, נכנסתי אליה, סיפרתי את סיפורי ושאלתי אם הם יכולים להושיע אותי. ב"גזור" הציעו לי לתקן לי את התספורת בלי לקחת ממני כסף. ומאותו הרגע נשבעתי אמונים.
אבן גבירול 23

מקום לא אהוב בעיר

כיכר רבין. במשך שנים גרתי בשלמה המלך ממש כמה מטרים מהכיכר. שם ביליתי עם חברים, שם פגשתי אהבה גדולה בחיי, שם חגגנו, בכינו, ומחאינו. דווקא בגלל שהבטון של המקום הזה היה כל כך משמעותי עבורי, ועבור העיר כולה לדעתי, ההרס הנורא שהולך שם כרגע מרגיש סימבולי באופן בלתי נסבל. כיכר רבין נעשה לפצע פתוח תרתי משמע. חור בלב של תל אביב. כל פעם שאני עובר שם הנשמה קצת מתכווצת מכאב.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"קוויר גאלה – אזור מלחמה": סצנת הדראג הקווירי האוונגרדי והאנדרגראונד די נעלמה וזה מאוד חסר לי. עד לפני כמה שנים נהגתי לפגוש את הקהילה הקווירית התל-אביבית שהתכנסה סביב אירועי דראג כמו מסיבות הפופ-איט – עם אופי קהילתי ושילוב של דראג חובבני עם דראג יותר מקצועי – ואת מופעי STRANGE FRUIT, שהיו פרץ של יצירתיות רדיקלית אוונגרדית. הדראג הקווירי שונה ממופעי הדראג-קווין המוכרים יותר בכך שהוא שם יותר דגש על אלמנטים פוליטיים, על טשטוש גבולות ותפקידי מגדר וכולל בתוכו אלמנטים פרפורמטיביים תיאטרליים אוונגרדיים יותר בולטים. הקוויר גאלה הנו אירוע שנתי נוצץ במרכז עינב שמייצר מתח בין הרעיון שהמופע מנוהל כ-גאלה יוקרתית, אך המופעים עצמם בעלי אופי אנדרגראונד אוונגרדי. השנה הוא התקיים בהקשר המלחמתי והיה אפשר להיחשף לקולות שונים והתמודדויות שונות עם המצב. שילוב של ביקורת, כאב, הומור, ייאוש, חרדה ואבל. א.נשים עלו לבמה וחשפו שם את הנשמה. מפלויד סנואו שהופיע בתור בן גוריון עושה עמידת ראש ועד FKA ANTON עם ההומור הנשכני ששילב עצב עם בידור. זה היה מרגש ומפעים והזכיר לי בפעם המיליון כמה התרבות הקווירית המרגינלית כל כך חשובה תמיד, בכל רגע ובכל חברה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"עוצר נשימה" בנטפליקס. שתי העונות הראשונות של הסדרה יצאו לפני פרוץ המלחמה. אבל לי לא היה כוח לסיפור אהבה גאה נטפליקסי חנפני וסירבתי לראות למרות ההמלצות. בחודשים האחרונים התיישבתי עם הבת שלי בת ה-10 מול הטלוויזיה וממש עשינו בינג'. גיליתי כך את אחת הסדרות המתוקות והחיוביות ביותר. מצליחה לעסוק בנושאים מורכבים אבל עושה זאת באופן תמים וקל. זוהי סדרה שמספרת סיפור אהבה בין שני בנים בני 16 בתיכון, אחד גיי והשני בי, שמתחברים בתורם לנשים לסביות, אישה טרנס וגבר ככל הנראה סטרייט שיוצרים מן חבורה/קהילה של תמיכה וחברות. כל כמה דקות המוח שלך מצהיר "זו הדמות האהובה עלי" ואז עובר לדמות אחרת. בעיקר זוהי סדרה שמדברת על החשיבות של חברויות כדי לשרוד בעולם הזה ועל הכוח העצמתי של חיבורים אנושיים מיטיבים ומלאי אהבה והערכה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בזמן הזה ובכל זמן שהוא צריך להמשיך לחתור למצב שהאלימות תיפסק ונוכל לחיות פה כולנו יחד בשוויון ובחופש אמיתיים. הדרך היא לא להתגונן ולתקוף, כי זה לא הוכיח את עצמו. אם נבנה חומה, ימצאו דרך לעקוף אותה, מהאוויר או דרך מנהרות, אם נשלוט על ציר כזה או אחר, ימצאו שיטה אחרת להגיע אלינו. שום דבר לא יעזור, ואנחנו לא באמת רוצים לחיות בצורה כזאת. הדרך היחידה לסיים פה את ההתנגדות לקיומנו זה להכיר בקיום של האחר, הכרה הדדית ובנייה שתיקח שנים ותצטרך לחתור בכוח ובהתמדה דרך האלימות שלא תפסיק בקלות, אבל אסור שהיא תכניע אותנו ותהפוך להצדקה לאלימות שלנו כמו שקורה עכשיו. לכן, חשוב לתרום ולתמוך בעמותות וארגונים שפועלים ליצירת מרחב דו-לאומי, כמו למשל "עומדים ביחד" ואחרים. כלומר, ההכרה שכולנו שייכים לכאן, ולא צריך בשביל זה מדינת לאום, אלא אפשר לחלוק מדינה דמוקרטית, פתוחה ושוויונית בין כולנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלון לי גרין. לא מכיר אותו אישית, אבל רואה מדי פעם סרטוני רשת שהוא מעלה. המסרים, המידע ותפיסות העולם שהוא מביא הם חשובים ביותר תמיד ובמיוחד בימים אלו. והלוואי שכולנו נפנים אותם.

מה יהיה?
אחד מהשניים: או שנצליח לשנות את התודעה לכזו של שיתוף הפלסטינים בפרויקט לאומי משותף, ונבין ששלום זה תהליך שלוקח שנים ולא מוותרים עליו בקלות. או שהדברים ימשיכו להידרדר. אם כך, נחיה במדינה קיצונית ואלימה יותר ויותר, שהיא כאילו דמוקרטית אבל למעשה בעלת מנטליות והתנהלות טוטליטרית עם טונים דתיים ולאומנים חזקים. ואז, כמו בדיקטטורות בעולם ולאורך ההיסטוריה, נצטרך לייצר בתל-אביב מרחבים אלטרנטיביים של חופש והישרדות. בועות שקטות שהן מרחבי אנדרגראונד של תרבות שוליים שיאפשרו לנשום ולשרוד בזמן אמת, ויהוו מרחב מחייה לכל מי ששונה או אחר או מתנגד בשקט ובסבלנות לדיכוי. מדובר במרחבים קווירים, פמיניסטיים, חילונים, פתוחים ורדיקליים של אמנות וביטוי אישי שיהפכו עם הזמן לתאים לבנייה מחדש של המקום הזה, ברגע שהגישות הקיצוניות יעברו.