חנות ספרים מתוקה ובר עם אנרגיה נשית. העיר של קמה ורדי טהרלב

>> קמה ורדי טהרלב, 35, היא זמרת-יוצרת תל אביבית ועכשיו גם סופרת: ספר הביכורים שלה, "שמרי נפשך", שזוכה בימים אלה לביקורות מהללות במיוחד, מציג את סיפורן של שתי נערות – תמר שעוזבת את הבית במצפה בגליל בלי להביט לאחור, והולי, נערה אנגליה שמחפשת את עקבות אביה בקיבוץ שכן – ואת החברות המתפתחת בין השתיים שתשנה את חייהן. אתם יכולים ואף צריכים לרכוש אותו כאן. וכן, היא גם נכדתם של הפזמונאי יורם טהרלב והמשוררת נורית זרחי, נינתם של הסופר ישראל זרחי והמחזאי חיים טהרלב ובתה של רוני טהרלב. 

>> היא בת 93 והיא משגעת את סצנת האינדי // העיר של חואניטה כהן סמית'
>> פינה קסומה בחורשה וסטודיו ניו יורקי מגניב // העיר של אפרת לוי

 

1. אובלומוב

אובלומוב היא חנות ספרים קטנטנה, דומה יותר לסלון של אוהב ספרות מאשר לבית ממכר לספרים, שנפתחה לאחרונה ביפו. מקום יפה ומתוק, מלא באנרגיה טובה ובספרים הכי יפים שיצאו בעברית בשנים האחרונות, עם דגש על ספרות מקומית ועצמאית. מומלץ להגיע ללא מחשבה מוקדמת ולהתייעץ עם לני ואלחנן, בעלי המקום.
נחמה 4 

2. כיכר מגן דוד

כילדה שגדלה במצפה קטן בגליל, כל ירידה לעיר הייתה לי אירוע חגיגי וחד פעמי: לקנות תחתונים עם אמא בשוק בצלאל, לעלות בקינג ג׳ורג׳ אל שוק הכרמל, אל דוכן הדובדבנים האדומים והלבנים, ואחר כך לשינקין, לחלונות הראווה, אל קפה תמר הקולני, המלא עשן סיגריות. פסטיבל תמידי, רועש וצבעוני, שאני זוכה לבקר בו, לעבור דרכו לרגע קצר. הצומת שמחברת בין אלנבי, שינקין, נחלת בנימין וקינג ג'ורג' היתה בשבילי תל אביב בגיל חמש, והיא תל אביב בשבילי עדיין, בגיל שלושים וחמש. גם אני וגם היא שונות היום ממה שהיינו פעם: פרועות פחות, מיושבות ומתוכננות יותר. אבל אנחנו זוכרות אותנו איך שהיינו פעם, ושומרות אחת לשנייה חסד נעורים.

3. הנסיך הקטן

אחד המקומות האחרונים שעוד מרגישים לי כמו תל אביב של פעם. מדפים מלאים, משוררים עם עיפרון, קפה זול ואווירה של שנות ה-2000 המוקדמות. כיף חיים.
רש"י 17 

4. הנילוס 

לצאת לעיר מינוס כאב הלב והראש, ופלוס פרחים טריים ומוזיקה טובה ומתלטפת. הנילוס, באופן נדיר למקומות בתל אביב, מלא באנרגיה נשית בלי להיכנע לרכות יתר. מומלץ למי שאוהב את החיים אבל.
אלנבי 33

5. כיכר החטופים

בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר. 

מקום לא אהוב בעיר:

הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה קראתי את "לחיות את החיים אחורנית", ספרון קצרצר שמגולל מכתב שכתב הסופר ג'יימס הילמן לידידו. בתחילת המכתב הוא מתאר ציור של פיקאסו שנקרא Le jeune peintre (הצייר הצעיר), ובו נראה נער צעיר עם מכחול בידיו, מישיר מבט ומחייך חיוך קטן. הילמן טוען שבציור הזה, שפיקאסו צייר חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו, עולים בפעם הראשונה פניו האמיתיים, הנצחיים, אלו שלקח לו תשעים ואחת שנה לזכות בהם, לחשוף אותם מתוך הצבע. הילמן מדבר על המטרה הנשגבת של החיים עלי אדמות, והיא לגלות את הפנים האלו. כולנו, הוא אומר, בדרך לשם, וכל מה שקורה לנו בדרך בא לעזור. זה כולל את הברכות, וגם את מה שאנחנו רואים כעונשים. הוא מתעקש שגם הרגעים הכי קשים הם מצפן, וגם עליהם נברך בסוף. אני משתדלת להאמין בזה.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע תרבות, אבל לפני כמה שבועות הייתי באירוע החלפת ספרים במטמון שבמתחם התדר, שאליו יכלת להביא את הספרים שאתה כבר לא רוצה, ולהחליף אותם בספרים שאתה כן רוצה, פלוס המלצה ממוסר הספר. אירוע קליל, נעים ואסקפיסטי, כמו שכולנו צריכים עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאול עם ארגונים, אבל אם כל אחד יתנדב במקום שבו הוא מרגיש שיש לו אהבה לתת זה יהיה מצוין.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכל מי שממשיך להגיע לכיכר החטופים כל שבוע. יש אנשים רבים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיית חיים, זמן ורגש, שמתעקשים להמשיך גם כשקשה להם, והם מחזיקים את התקופה הזו על הכתפיים שלהם בשביל כולנו.

מה יהיה?
אני חוששת שמה שנעשה זה מה שיהיה.