קפה צנוע ושוק עם כל מה שטוב בעולם. העיר של תום אנטופולסקי

>> 27 ארוחות סילבסטר ונובי גוד שתוכלו לחגוג בהן עד השנה הבאה
>> בירת האימפריה: מקדש הבירות של תל אביב משתדרג בדרך ללב שלכם

 

1. חוף הצוק הצפוני 

כשהייתי ילדה חשבתי שבכל מדינה השמש שוקעת בים. רק כשגדלתי הבנתי שזה חקוק בהוויה הישראלית שלי. אה, וזה שזה טעות. החיבור שלי לים קשור מאוד בטרגדיות המלחמה ובצורך שלי לייצר מקום מפלט בטבע. משהו שייתן רוגע ואוויר לעומת הלחץ של האזעקות והמתח שסגר עליי. באיזשהו מקום, חשבתי לעצמי שבמקרה של שני צדדים שנלחמים אחד בשני ואנשים יורים מכל הכיוונים, ויש פחד מפריצת מחבלים לבתים ואין ספור חששות, הים הוא אולי המקום הכי בטוח שיש. האוויר הטוב שיש לים להציע, הדשא הירוק שכפות רגליי מרגישות והנוף שממלא לי את הלב, במיוחד בשקיעות, עזרו לי לעבור את השנה וקצת האחרונות יותר מכל דבר אחר. הייתי לוקחת איתי לשקיעות כל פעם חבר.ה אחרים והיינו עושים כזה שיחה על איזה מהמם יהיה כשהכל יעבור, סוג של מניפסטינג הדדי שכזה. ים ומדיטציה זה המתכון לשפיות לדעתי. ואיזה כיף לנו שתל אביב זוכה לראות את השקיעה מהים, זה מדהים בעיניי. בעתיד אני לגמרי רואה את עצמי פותחת קבוצה בשקיעה אפילו יש לי שם: Sunset Club. תודו שזה חמודי.

2. בית חנה הרבי

פינת עבודה, ספורט ומסעדה שכיף לעבוד ממנה ולהיתקע יום שלם. אם הייתי יכולה הייתי גרה במקום. חלק מהפלא של פלורנטין, באופן אירוני, זה שהיא שכונה קצת מלוכלכת ומאוד מרעישה, אבל אם נכנסים למרחב של בית חנה הרבי מגלים מטמון אינסטגרמי שכולו מקדש ל-well being. זה התחיל בתור סטודיו לאימונים, ומפה לשם הצטרפו אליו בית קפה הרבי החמוד והלא מתיימר ומרחבי עבודה בכל הבניין – חדר ישיבות ופינת עבודה שקטה (פתוח למי שמנוי). תענוג לבקר שם ולהעביר כמה שעות טובות של עבודה שכוללות אימון וארוחה. ישבתי יום שלם עם האני, הכלבה השועלה שלי, והרגשתי כל כך בבית.
הרבי מבכרך 6 

3. שוק התקווה

ה-שוק של העיר בעיני. ה-אס של כל שווקי האוכל בתל אביב. בגדול, התקווה זה אזור שנמצא בין לבין, תקוע בין עבר לעתיד, בין שכונה במושב לעיר, בין עוני ואוכלוסיות מוחלשות להיפסטרים ואמנים, בין גזענות לבין רוב של להטבפאקים. יש בתקווה קסם כזה שקשה למצוא כבר בתל אביב. מיקס שברוב השכונות נעלם או לא נמצא באיזון הנכון. יש משהו גולמי, גם בבתים וגם באנשים. כשגרתי בתקווה ולימדתי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הייתי הולכת לשוק כל שישי, תמיד עם עגלה כזאת של זקנים, מנווטת בין האנשים. מבחינתי השוק הזה הכי מדהים שיש ומכיל בתוכו את כל מה שטוב בעולם. פירות וירקות הכי טעימים, מעדניות, קצביות וחנויות דגים, חנויות תבלין, אין דבר שאי אפשר למצוא בשוק. אווירה מעולה ותחושה של שכונה. התחושה הזאת שהרוכלים כבר מכירים אותי, אומרים לי שלום, נותנים לי לטעום מאיזה פרי שחתכו, שיש מוזיקה והחיוכים זורמים גורמת לי חום בלב. כל כך מתגעגעת לזה. פחות מתגעגעת לצפיפות, אבל בשביל זה באים בשעות אסטרטגיות, לפני שהשוק נסגר.

4. אמירה

בית הקפה של דודו טסה ביד אליהו. פנינה כזאת מתוקה, צנועה ובול בפוני. חברה טובה המליצה לי וזה אחלה של מקום עם אווירה נעימה, לא רועשת וקלילה. הכי כיף לשבת לכתוב שם, לעבוד עם המחשב או סתם לעשות הפסקה קטנה עם איזה קפה וטוסט עם חברים. יש באמירה איזו פשטות כזאת, האוכל והתחושה הכללית לא מתנשאים עליך.
הפלמ"ח 28 

5. הנילוס

קודם כל, בקומה העליונה בנילוס חגגו לי במסיבת הפתעה את יום ההולדת ה-30 שלי, אז ברור שתהיה לי חיבה יתרה למקום והרבה זכרונות ממנו. הרבה מערבי היציאות שלי התחילו שם וזרמו לאיזה מועדון (הרבה לפני המלחמה והעצב ששורר בעיר). אבל כן, וואלה, חייבים להודות שהנילוס מכיל בתוכו את כל מה שצריך בשביל להיות בר תל אביבי ראוי: מיקום עם אדג' (כרגע צופה לקיר בנייה לעוד קו של הרכבת הקלה, לפחות מקשטים שם קצת), מוחשך בדיוק במידה, שירותים גדולים (למבינים), תפריט מעולה וקליל שבא בטוב ובעיקר אחלה של אווירה. מזכיר לי את התקופה שבה הייתי נוהגת לסיים את הערב בבוקר 🙂
אלנבי 33

מקום לא אהוב בעיר

 אחד האזורים הכי מפוספסים כרגע בעיר זה ברצועת טיילת החוף שמסיימת את תל אביב ומתחילה את יפו העתיקה, דרומית לצ'ארלס קלור. זה הפך לאזור בנייה חסום בקטע אלים ומגושם לניווט. איזה פספוס. זאת נקודה אסטרטגית תרבותית בעיניי, שצריכה להיות גשר פתוח בין עזות המצח והעסיסיות התל אביבית לבין הקסם הקדום והתפילות עם רבעי הטונים של יפו העתיקה. אני כולי תפילה שיעשו שם פארק עם חנייה חינם ומרחבי דשא יפים ובתי קפה שימשיכו את ההרמוניה התרבותית של צ׳ארלס קלור. לא ברור מה בונים שם, אבל זה נראה עוד מבנים ומקומות שיסתירו את הנוף של הים ויחסמו את העיר מהטבע היחיד שנשאר לה – ים.

השאלון:

 איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "צ'ילבות", שכתב עומר קרן ומשחקים בה הרבה משחקנים.ות היותר אדירים שיש בעיר, הזכירה לי את כל מה שאני אוהבת ושונאת בלהיות שחקנית תיאטרון. יש להצגה הזאת כל כך הרבה הומור ורגישות. היא מציגה מערכות יחסים בצורה מאוד מרגשת. יצאתי דומעת מההצגה, עם טעם של געגוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במלחמה יש כל כך הרבה חוסר שליטה, שהבנתי די מהר שאני צריכה לשלוט בעיקר על המחשבות, האנרגיה והבריאות שלי עצמי. תובנה שאומרת שאין לי ספציפית באמת איך לתרום כרגע, אז להישאר בוייב טוב וחזקה יהיה אולי הכי חכם וייתן השראה וכוח לסובבים אותי. חלק מזה זה לפקוח עיניים לגבי מה אנחנו מכניסים לגוף ותהליכים פוליטיים שעובר המזון שלנו. הספר "הפוליטיקה של האוכל" מאת אורי מאיר צ'יזיק שופך הרבה אור ועוזר להחליט החלטות טובות יותר לעולם טוב יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה היא טובה בעיניי. אני בעד ננו-תרומות, זה תמיד מרגיש שצריך כאלה. אפילו להכין סיר לחבר שחזר ממילואים שבחיים לא יהיה לו אומץ לבקש, או להתקשר יותר ולשים לב. לשמור על חיה או על ילדים ופשוט להיות שם, כל עוד אפשרי. לתת יד בין אדם לחברו. לשכנים. קהילתיות זה המפתח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש כל כך הרבה. בתל אביב יש הרבה מאוד יזמים.ות, אמנים.ות שמגיע להם את תואר הכבוד והרמות של הביוקר. אבל באופן אישי אני רוצה להרים לרותם סוויסה שבימים כתיקונם מנהלת הצגה ("כראמל" בתיאטרון אורנה פורת) ומפיקה ובשנה האחרונה עסקה בעיקר במילואים ובאיך לתרום למדינה. באותה שנה שבה היא מתחתנת עם זוגתה והרבה שינויים אישיים, היא גם הצליחה לשמור על אחרים ולנחם ולעזור לכל כך הרבה פצועים ופצועות, משפחות שחיכו שאהוביהן יחלימו מפגיעות המלחמה. היא ישבה לצד מיטות פצועים ועזרה למשפחות רבות בחוסר האונים הזה. מעוררת הרבה גאווה ונותנת תקווה לנו בתור עם. שאפו ענקי. ואני מחכה כבר לראות אותה עם היוזמות שהיא מבשלת, בשגרה החדשה, ואת המלחמה מסתיימת.

מה יהיה?
שאלה גדולה. מאמינה שיהיה טוב, שצריך לכוון את הלב ואת המחשבות כל הזמן – להזכיר לעצמנו ולאחרים לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת. באופן אישי משתדלת להתאמן בזה באופן יומיומי, להקרין אור ולשדר עסקים כרגיל. זה הניצחון הכי חשוב שיהיה לנו על המלחמה הזאת או כל מלחמה שתבוא עלינו.