העץ שהוא חבר והגינה שצמחה מתוך הקבר של החתולה. זו העיר של תומש

אדם שכונתי. תומש. צילום: הדס פרוש
אדם שכונתי. תומש. צילום: הדס פרוש

"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: האחד והיחיד - תומש - משיק בית תרבות בבית הפרטי שלו ובמקביל משחק בהצגה בצוותא, שותה בסילון, משוטט בגן יעקב וצופה בתוכי בן 105 עושה אהבה עם הנכדה שלו (של התוכי, כן?)

1 באוקטובר 2024

תומש (או בשמו המלא תומר שרון), הוא שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, זמר ואושייה תל אביבית (בדגש על יפואית). בימים אלה הוא משחק בקומדיית הקאלט המצליחה של תיאטרון צוותא "גידול ושמו בועז" (כאן מזמינים כרטיסים); ובמקביל השיק את ה"תומשייה" – סלון תרבות יפואי: מקום להופעות, קומדיה, מוזיקה, תיאטרון, הרצאות, סדנאות ותערוכות, שמתקיימות כולן אצלו בבית בשדרות ירושלים. 

1. סילון

אני אדם שכונתי והיו לי עשרות פרלמנטים ובתים-שניים בעיר במשך השנים. כל מקום שחברי אורן פסטרנק פתח בחייו מיד הפך למיתולוגי, והסילון הוא הוותיק מכולם, הלברון ג'יימס של הברים השכונתיים. לכאורה, שום דבר ייחודי. אבל ההתרחשות, המשקאות, המוזיקה המעולה, הברמנים הנפלאים, השכונתיות המנחמת, הצחוקים, הווייב, וזה שעד לפני זמן מה היה מותר לעשן. אני שותה שם, נפגש עם חבריי, עושה דייטים ומכיר את המקום עד כדי כך שאני מזהה את הסאונד שלו בשיחת טלפון.
קינג ג'ורג' 89

 

2. שי דגי נוי

בחרתי בחנות החיות הקסומה של שי כמייצגת את שדרות ירושלים כולן, שם עברתי לגור זה לא מכבר ופתחתי את התומשייה, אחרי שגרתי בסימטה סמוכה שמונה שנים ואז בפשפשים עוד חמש. מאז הרכבת הקלה זוהי השדרה הכי יפה בארץ. את שי כולם ביפו מכירים. הוא דובר ערבית שוטפת. הוא מאיר-פנים באופן לא מצוי. הוא מצחיק בטירוף. הוא פותר סכסוכים. הוא משיא עצה. והחנות שלו היא קרקס מטורף של דגים וציפורים ומינים ביולוגיים לא ידועים למדע. יש שם אפילו תוכי בן 105 שפעם ראיתי, ירחם השם, עושה אהבה עם הנכדה שלו.
שדרות ירושלים 46

אין מי שלא מכיר. שי דגי נוי. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק
אין מי שלא מכיר. שי דגי נוי. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק

3. גן יעקב

שיחקתי בהבימה 13 שנים במצטבר,  והיא כמו בית בשבילי. הגן הקסום המחבר בינה לבין היכל התרבות, שדרות תרס"ט ורחוב דיזנגוף הוא פנינה אמיתית. קטן, סבוך, מוזר, פלאי. הוא מתוכנן כך שתרגיש שנכנסת בטעות למקום שיש בו סוד גדול. יש שם שלושה עצי שקמה שאני מחשיב לחברים אישיים, במיוחד את האמצעי, שכל פעם שהייתי צריך רגע לבדי בחרתי שקערורית או בליטה או קנוקנה אחרת להישען עליה ותמיד מצאתי חדשה. והעץ היה מאושר.

עץ השקמה האמצעי הוא הפייבוריט. גן יעקב. צילום: אירינה אופצ'בסקי/שאטרסטוק
עץ השקמה האמצעי הוא הפייבוריט. גן יעקב. צילום: אירינה אופצ'בסקי/שאטרסטוק

4. צוותא

קשה להפריז בחשיבותו של המוסד האלמותי בחיי הפעוטים, מהנערות בה היינו הולכים לראות שם את טל ומשה, מוני ובראבא, איך זה עובד באמת, רמי שטרן וכל גיבורי האייטיז ודומינו גרוס; דרך הניינטיז בהן היינו מתפרעים בצוותא 2, תומר יוסף אהוב לבי ואני, באלתורים בלתי נגמרים, בג'מג'ומים עם כל מיני הרכבים; וכלה בצוותא "הגדול" אותו היינו עושים סולד אאוט פעמיים בערב שבת פעמיים בחודש עם "פליטי פלטפוס". ואז פסטיבל תיאטרון קצר שבו שיחקתי שלוש פעמים, "נפגעי חרדה" של קירשנבאום בה קרה לי סיפור הסמים המיתולוגי (מי שרוצה לשמוע מוזמן ליצור קשר), מאות מופעים מעשרות סוגות, ו"גידול ושמו בועז" – ההצגה שאליה הצטרפתי ממש עכשיו. וכמובן, לולה – האחת והיחידה, שחברי לחבורה קראו על שמה להקה.
לונדון מיניסטור, אבן גבירול 30

קשה להפריז בחשיבותו. צוותא. צילום: www.pikiwiki.org.il, מתוך אתר פיקיויקי
קשה להפריז בחשיבותו. צוותא. צילום: www.pikiwiki.org.il, מתוך אתר פיקיויקי

5. הקבר של בלאנש

חתולתי בלאנש היתה הנשמה הקרובה אליי ביותר, ומתה בגיל כמעט עשרים בפברואר 23. קברתי אותה בגינה מול המרפסת שלי. הגינה הזו לא היתה קיימת כשבאתי לשם חמש שנים לפני, והבניין שלידה היה עוד שלד מרופט נטוע בגיבוב של עפר ושאריות מהעבר. רק החאן העתיק התנוסס שם, מלכותי, ליד שני עצי דקל עצומים. שנתיים צפיתי בהשתאות בלידה, בינקות ובהתבגרות של הגינה והבניין. היא קבורה בדיוק בקצה הימני של כתם האור משמאל. שבועיים אחרי מותה החל לצמוח שם שיח עצום.
גינת רבי פנחס, שוק הפשפשים

בלאנש, יהיה זכרה ברוך. צילום: תומש
בלאנש, יהיה זכרה ברוך. צילום: תומש

מקום לא אהוב בעיר

לא מקום, אלא בעיה ספציפית במקום ספציפי: שדרות ירושלים הן המקום הכי אהוב עלי בעיר, כי בו אני גר. תמיד אהבתי אותו. אבל האופנועים והאופניים החשמליים והנסיעה הפרועה והמרעישה עד אימה בשבילים של הולכי רגל, כי רוב השדרה היא בעצם מדרחוב פלוס רכבת – הם מפגע חמור. תעשו משהו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מחילה על זה שאני בוחר הצגה שאני משחק בה, אבל זה אירוע מיוחד, כי הצגת "חדר 201" בבימוי שי פיטובסקי הגאון, ששיחקנו במכולה(!) באילת בתיאטרון אלעד הנפלא, התארחה אצלי בבית – בתומשייה. החווייה של לשחק תיאטרון בבית שלי, שבו אני ישן, מתקלח וחולם, מול 40 איש שנמצאים 50 סנטים מהשחקנים – היתה מרטיטה באופן שקשה לי לתאר. גם עבור הקהל, אבל בשבילי זו היתה חנוכת מקדש-מעט לחיי החדשים, אחרי שהמלחמה טרפה את קלפיהם של הקודמים, וחשתי לראשונה מזה חודשים ארוכים, הבזק חד וחזק של תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר הדי-חדש של הרולינג סטונס, Sweet Sounds of Heaven. הסטונס הם הלהקה הצבאית של העולם. השיר הזה כל כך מחבק, פוצע, מתאהב, מזדעם, דומע, צורח, מתעלס, מנחם. יש בו הכל מכל. נצחיים. אני שומע אותו כל יום. אני בכלל שומע הרבה מוזיקה כל הזמן.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שעוזר למשפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאשה חסרת הבית שמתגוררת לפעמים ליד חוף השעון ותמיד צועקת לי "הנה החמוד שלנו" כשאני עובר שם, ולכל חסרי הבית שבזמנים כאלה חייהם קשים אפילו יותר משהם בימים רגילים.

מה יהיה?
קשה מאוד.