תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה. העיר של תמר מרקוביץ'

>> תמר מרקוביץ' היא עיתונאית, יוצרת תוכן ועכשיו גם סופרת שספר הבכורה שלה, "קוטקה", יצא ממש לאחרונה וכבר הספיק לזכות בפרס משרד התרבות ליצירת ביכורים ספרותית. ראיון מקיף עם מרקוביץ' תוכלו לקרוא כאן, והספר עצמו מחכה לכם כאן. המלצת המערכת: אל תתנו לו לחכות הרבה.

>> שכונה ירוקה ומגוננת וקפה עם כריך על שמי // העיר של נעמה בנזימן
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. דלאל בייקרי

חייתי כמה שנים בנווה צדק, וגם שנים רבות אחרי שעזבתי זה תמיד יהיה הקפה השכונתי שלי – כנראה עד סוף ימיי.
כל ישראל חברים 7

2. בית עלמא

כל כך יפה בעיני שאחד הבניינים היפים בעיר, בפופיק של שדרות רוטשילד, הוקדש לתרבות עברית ולא הפך לעוד נכס פרטי מניב לבעליו ולכזה שמשמח רק את בעלי הממון שיכולים לבוא בשעריו. יש שם סדנאות כתיבה, ערבי השקה של ספרים ובכלל – המון מקום לרוח, והכי הכי בסטייל.
שד"ל 6

3. בית אריאלה

בגיל שש היה לי שם כרטיס מנוי ראשון על שמי, וזיכרונות הילדות הטובים ביותר שלי מתל אביב הם שם, עם אחותי ועם אמא שלי. עד היום אני נהנית מהתכנים המעולים שהם מציעים בשוטף.
שאול המלך 27

4. צפון אברקסס

בשנה שבה היא נפתחה, אני עברתי לגור באזור אחרי פרידה, ועוד הייתי סטודנטית ענייה בסם שפיגל. הייתי חוזרת מירושלים בלילה ויושבת על הבר פעמיים בשבוע ומזמינה את מנת הלחם והחריף, כי אהבתי את החברה וגם את הלחם ולא יכולתי להרשות לעצמי הרבה מעבר. לא קיבלתי מבט שיפוטי אחד מעולם! מאז זה המקום שלי, ובוא נגיד שהקארמה עשתה את שלה לשני הכיוונים.
לילינבלום 40

5. בית הכנסת הגדול

אני חילונית גמורה, כשהתחתנתי בגיל 24 לא עשיתי את זה ברבנות ואני מברכת על כך שאין לי בנים ולא נדרשתי לברית מילה. בכל זאת, במיוחד בשנים האחרונות, הקרע הפנימי סביב היהדות כואב לי וצורם לי. הקהילות הדתיות של העיר הן חלק בלתי נפרד, יפהפה וחשוב מהעיר שלנו, ואני מייחלת לדו קיום אמיתי ומלא של כולם עם כולם, על מלא. הרחבה הזו שאני מדברת עליה מביאה בדיוק את המורכבות היפהפיה הזו, עם ההיפסטרים של פורט סעיד, הפרלמנטים של שישקו שעברו דירה בינתיים, האלגנטיות האולד-פאשנד של בית הכנסת.

מקום לא אהוב בעיר

זה לא מקום לא אהוב בעיר, אבל זה מקום שכואב לי בכל עצם בגוף בכל פעם שעוברת בו – כיכר החטופים. בכלל, אני חולמת ומדמיינת את היום שבו כיכר החטופים תחזור להיות רחבת המוזיאון, שקפלן תהיה צומת משעממת שבה במוצ"ש עוברים בדרך אל או מהאיילון, שכל הסיוט הנוראי הזה שכבר שנתיים תמימות אנחנו חווים פשוט יהיה זיכרון רחוק מתקופה שלא היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הסיבוב, משהו כמו הסגר הראשון של הקורונה.

 השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של לירז צ׳רכי בג'ורג'. משהו באינטליגנציה והאקטיביזם של היוצרת הזו בשילוב עם חלל ההופעות הכי אינטימי ומדויק, יצר אירוע שמרחיב את הלב ובאמת מרים מהכסא, למרות שאני בדרך כלל לא רוקדת כשעצוב לי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
,ילד רע" של הגר בן אשר ורון לשם, שיצאה דווקא בתקופה הזו ונמכרה לנטפליקס, לשידור ב-190 מדינות בעולם שיצפו בסדרה הזו ובעברית. זה הישג ענק בכל קנה מידה, אבל לפני המלחמה זו היתה גאווה מקומית בעוד שהיום זו פשוט זריקת תקווה אמיתית – גם שלא הכל ציני ופוליטי ומכור מראש, וגם שבסוף ננצח.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא יכולה להמליץ כי זה כל כך אישי, אבל בשבילי להתנדב בהפקת אירועי חיילים בשטחי הכינוס בזמן הלחימה העצימה היה מתנה לעצמי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוני קובן, על הראיון של טאיסיה. הכיסוי העיתונאי האמיץ הזה, הרגישות של הטיפול בנושא, העובדה שהיא הגיעה לדבר מול מצלמה כפי שדיברה – אלו התכנסו לאירוע תרבותי שהוא קו פרשת מים של ממש.

מה יהיה?
יהיה טוב. יהיה גם רע. זה אתגר ענק ויומיומי לחיות בהווה ולא בכאב של העבר או בפחד המשתק מהעתיד.