אימה במלון על הים וזומבים בדרום תל אביב. זו העיר של אמיר חרש

אמיר חרש פרסם עד כה שני ספרי פרוזה למבוגרים, ואת הספר לנוער "אימה בראשון מערב" בהוצאת עם עובד. בשבוע הראשון למלחמת "חרבות ברזל" נסע אמיר, עם מכונת כתיבה, למלון של מפונים ושוחח עם חבורת ילדים משדרות על כל מה שהם רצו, בעיקר על כדורגל. תוך כדי שיחה הוא כתב להם שירים וסיפורים והעניק להם את העותק היחיד במתנה. בחודשים שלאחר מכן המשיך אמיר לפקוד את בתי המלון שבהם שהו המפונים מהקיבוצים שבעוטף –  בעין גדי, במישור החוף ובאילת. מתוך המפגשים האלה ותוך התבוננות בשגרה המשונה של חייהם, שיטוטים במסדרונות ארוכים מדי, מעליות וחדרי אוכל רועשים, מתוך האבסורד והאימה, השעמום והגעגוע לבית נולדו "תעלומות מלון נוף לחוף", ספר ראשון לסדרת הבלשייה, בה הוא מציג חבורת בלשים שמתמודדת בהומור, בחוכמה ובאומץ עם המסתורין של חיים במלון מפונים.

>> המלאכה של אבא, השוק על הרצפה והחוף הפראי. העיר של ריף כהן
>> העיר שלנו: 8 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

מלונות על החוף

עד השנה האחרונה היה איזה מסתורין בבתי המלון שהשתלטו על קו החוף שלנו. תמיד דמיינתי שיש בהם תיירים זרים, אנשי עסקים, שגרירים או נספחי תרבות. לא תושבים רגילים. המלונות נראו לי כמו עיר בתוך עיר, עולם בתוך עולם. והיה בזה קסם, במחשבה שממש כאן, לצידנו, ישנו עולם מקביל. עולם של שפות זרות, של הון גדול ושל מזימות בינלאומיות. אבל בשנה האחרונה רבים מהמלונות הפכו בית למפונים מהדרום ומהצפון. סוג אחר של עולם מקביל. סוג אחר של עיר בתוך עיר. הסיפורים של דרי המלונות המפונים היוו השראה גדולה לספרי החדש לילדים: "תעלומות מלון נוף לחוף", שמתרחש כולו בבית מלון שכזה.

התגלה הסוד לאריכות חיים. הילטון ביי (צילום: רועי ניצן)

מוזיאון הזומבים

אי שם בדרום תל אביב יש בניין תעשייתי אפל ובו מוזיאון שמתעד את אפוקליפסת הזומבים שהתרחשה, לכאורה, בישראל של שנות התשעים. המדריכים במוזיאון הם זומבים משוקמים, שנזכרים, בנוסטלגיה מסוימת, בימים שבהם כמעט חיסלו את המדינה. כל זה מתרחש בערך פעם בחודש בהפקה של "תיאטרון החנות". אני חובב זומבים ידוע, וברור לי בדיוק מה עליי לעשות כדי לשרוד כשהזומבים יבואו. אפילו כתבתי על זומבים בספר הנוער שלי, "אימה בראשון מערב". כדאי לכם לבקר במוזיאון, שתהיו גם אתם מוכנים.
תל גיבורים 5

ספריית השירה בבית אריאלה

למי שלא יודע, ספריית בית אריאלה הפכה לאחרונה למרכז עבודה שוקק. הספרייה היא ביתו השני של כל לפטופיסט שאין לו כוח, או כסף, לשבת כל היום בבית קפה. לקראת עשר בבוקר, כשהספרייה רק נפתחת, כבר נאסף בשעריה המון רב המחכה להרמת שער הברזל. וכשהשעה מגיעה, הם מתנפלים על השולחנות ותופסים את כל המקומות הטובים. כולם? לא! ישנה פינה נידחת שנותרת כמעט ריקה – ספריית השירה. אני, שתמיד בא מאוחר, הולך לשם, פותח את המחשב, וכותב.

לא כל המקומות הטובים תפוסים. ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)

בית הקברות ברחוב טרומפלדור

בין כל גדולי הספרות שנקברו בבית הקברות ההיסטורי הזה (ברנר, טשרניחובסקי, ביאליק, וכו') מסתתר גם קבר צנוע ונשכח, שבו קבורה סבתא רבא שלי חיה רויטמן. סבתא חיה עלתה לארץ ב-1924- ושנתיים לאחר מכן מתה "מהחום ומהחול". החום והחול היו כנראה מחלה שהיום היו מרפאים בעזרת חפיסת אנטיביוטיקה. כשאני מבקר שם, אני נוהג לדבר עם הרוח של סבתא ולעדכן אותה בכל מה התחדש בחיים שלי, ובחיי האומה העברית. בתקופה האחרונה אני קצת מייפה את הדברים, כי בכל זאת, לא נעים.

בית קברות טרומפלדור. צילום: שאטרסטוק

המסעדה של סבא שלי

לסבא שלי שמחה פיחוטקה הייתה מסעדה בתל אביב בשנות הארבעים, מול בית הפגודה. אצלנו במשפחה מספרים שאת המסעדה שלו הוא פתח במקרה. במקור הוא מכר נקניקיות, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, במים שאתה מבשל את הנקניקיות, אפשר לשים גם תפוח אדמה". אז הוא הכין גם פירה, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהמים של הנקניקיות והתפוחי האדמה אפשר להכין מרק". אז הוא הכין גם מרק, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהשאריות של המרק אפשר להכין פשטידה". אז הוא הכין גם פשטידה, ואנשים אכלו. ככה לאט-לאט נהייתה מסעדה שלמה. היום כבר אין לי סבא, ואין מסעדה, וגם הבניין כבר לא קיים. שיפצו לו את הצורה ולא נשאר ממנו כלום. אבל כשאני עובר ליד – אני מריח את הנקניקיות.

אפשר עדיין להריח את הנקניקיות. בית הפגודה (צילום מקור: כהן פריץ)

מקום לא אהוב בעיר

קשה לי עם שלטי פרסומת והאופן האלים שבו הם פולשים למרחב, מושכים את הקשב וחוטפים את הדעת. נוראים במיוחד הם מסכי הלד שהתקינו בתחנות האוטובוס ובכמה צמתים מרכזיות. כאילו שחסרים מסכים בחיים ואנחנו זקוקים לאיזה סרטון פרסומת שירוץ לנו מול בעיניים בזמן שאנחנו ממתינים לאוטובוס. אבל הגרוע מכל הוא המסך שבצומת קפלן ובגין. במהלך ההפגנות, כשאתה שומע משפחות של חטופים נואמות, רצה ברקע שוב ושוב אותה פרסומת לג'יפ, או טריילר לסרט אקשן, וזה צורם ומטריד. חבל שקבוצת עזריאלי לא עושים את המעשה הראוי והופכים את השלטים למסכים שעליהם מוקרנים הנאומים.

ונעבור לפרסומות. מחאת משפחות החטופים, 1.9.2024 (צילום: אלעד לביא)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אני מבטיח לך" – כנס של מכון מנדל על תרבות ילדים במלחמה, שבו גם השתתפתי באחד הפאנלים. במהלך הכנס מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים על סף דמעות. היו שם א.נשים חכמים ורגישים, שנתנו את התקווה שכאן, בתרבות ובספרות הילדים, מתחיל התיקון. מבחינתי הכנס הזה הוא קודם כל קריאה לאנשי הספרות להבין את גודל הרגע, ואת גודל האחריות, ולכתוב לילדים.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מה שנותן לי כוח, בתקופה הזו, זה לקרוא ספרי ילדים. משהו בריפוי שטמון בהם טוב גם לילד שבי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב עם המפונים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהבית שלו במקום אחר והוא גולה בתל אביב בגלל המלחמה.

מה יהיה?
אף אחד לא יודע, וכל מי שאומר שהוא יודע משקר.