הפרק הבא: איך הולכת להיראות הטלוויזיה של העתיד?

זה שנים מבטיחים לנו שהטלוויזיה מתה, שהפורמט מת, שהפרק מת, שסרטונים קצרים הם כל מה שיישאר. והנה, אנשים יושבים וצופים בסדרות ובתוכניות כאילו הכל כרגיל. כנראה לא צריך להספיד את הטלוויזיה כל כך מהר, אבל מה בכל זאת צופן לה העתיד?

מתוך הסרט "עוד" (צילום: באדיבות יס דוקו)
מתוך הסרט "עוד" (צילום: באדיבות יס דוקו)
28 בפברואר 2019

הטלוויזיה חיה. לא, הטלוויזיה מתה. לא, הטלוויזיה נמצאת בעידן הזהב שלה, מה, לא ראיתם "שובר שורות"? מה, לא ראיתם "משחקי הכס"? מה, לא ראיתם "2025"? יוטיוב, לא – סנאפצ'אט, לא – פורטנייט הרג את הטלוויזיה. את כל אלו מבטיחים לנו זה שנים. כולם מדברים כבר כמה שנים טובות על "העתיד של הטלוויזיה", אבל העתיד מגיע ואנשים ממשיכים להגיד אותם דברים.

אם מסתכלים על הטווח המיידי של השנה־שנתיים הקרובות, אנחנו יודעים בערך מהן התמורות הגדולות הצפויות בתחום. התעשייה העולמית נמצאת בתקופה של מיזוגים, רכישות ושיתופי פעולה. מארוול חוברת לנטפליקס וכעבור כמה שנים מתנתקת ממנה לקראת ההשקה של שירות מתחרה מבית חברת האם דיסני, דיסני רוכשת גם את הולו דרך רכישה של 21st Century Fox, ואמזון משקיעה המון מאמץ בקידום פריים בארצות הברית. ומובן שזה לא נעצר כאן.

עוד כתבות מעניינות:
תעשיית הטלוויזיה המקומית במשבר חסר תקדים
"פאנץ'" החדשה חוזרת לראשית הסטנדאפ בישראל
מה חשבנו על הפרק האינטראקטיבי של מראה שחורה?

"הנה לך תסריט לא מופרך: אפל, חברה עם הרבה מאוד מזומנים, קונה את זכויות השידור של ה־NFL בארצות הברית. זה מבטיח לה המון אנשים שיבואו לצפות בתכנים אצלה, בין שזה יהיה בשירות סטרימינג משלהם או בשירות כלשהו שהם יחברו אליו. מי שנמצא בבעיה הן הפלטפורמות של הכבלים. הן מתבססות בעיקר על תכנים קנויים, ואם הצופים יעברו טוטאלית לשירות צפייה כגון נטפליקס או נניח הולו או דיסני פלוס, תוך כמה שנים כבר לא יהיה להם ממי לקנות תכנים", אומר עידו רוזנטל, שהיה מנהל פיתוח בכאן ועורך אחראי בקומדי סנטרל ישראל וערך את "לילה טוב עם אסף הראל" (גילוי נאות: רוזנטל הוא גם מיוצרי תוכנית מערכונים שהח"מ כתב בה, שתעלה לשידור בקיץ). "האופציה השנייה היא שהם ימכרו אותם לכמה פלטפורמות ואז להן כבר לא יהיה ייחוד, אבל התוכן הטלוויזיוני רק הולך ופורח".

המצב שרוזנטל מתאר כבר התחיל לקרות בטפטופים. בישראל, למשל, כשנטפליקס נכנסה לשוק המקומי באופן רשמי בתחילת 2016, סדרות מקור שלה כגון "כתום זה השחור החדש" ו"בית הקלפים" כבר שודרו בהצלחה בערוצי הכבלים המקומיים. זה יצר מצב שבו נטפליקס לא החזיקה בזכויות שידור לתכנים של עצמה, ועד היום בנטפליקס ישראל אפשר לצפות רק בארבע העונות הראשונות של "כתום זה השחור החדש". נטפליקס, כמקובל בשוק הדיגיטלי, שומרת את הקלפים קרוב מאוד לחזה, אבל אפשר להניח שאף על פי שבוודאי קיבלה סכום כסף נאה עבור זכויות השידור בכבלים, היא לא מרוצה מהמגבלה הגלובלית: מאז 2016 נטפליקס הפסיקה את הפרקטיקה של לשדר את התכנים שלה אצל המתחרות, והפקות המקור שלה עולות לאוויר כשהן מתורגמות לעברית.

"כשמדברים על העתיד של הטלוויזיה צריך להפריד את הטלוויזיה לשני דברים", אומר רוזנטל. "מה שאנשים קוברים הוא את הטלוויזיה כמו שאנחנו מכירים אותה, וכמו שמכירים אותה בעיקר בארצות הברית. המודל הטלוויזיוני האמריקאי התבסס על זה שמספיק אנשים יישבו בזמן נתון ויראו את התוכן ואת הפרסומות, וזה אכן משהו שהולך ויורד עם השנים. אבל זה לא הוביל לצמצום בכמות הטלוויזיה. להפך, גם הגופים הוותיקים, הנטוורקס, מוצאים דרכים חדשות להרוויח כסף. בארצות הברית אתה יכול לראות תוכניות של CBS ב־VOD, אבל אתה לא יכול להעביר קדימה את הפרסומות. מובן שיש גם כסף שאפשר לעשות מתכנים לאפליקציות שלהם עם דמי מינוי חודשיים. למשל, סדרה משמעותית עבור CBS, 'הטובות לקרב', עלתה באופן בלעדי בשירות הדיגיטלי CBS All Access".

אבל מה שאנשים התנבאו לגביו בביטחון במשך שנים הוא שהפורמט הטלוויזיוני עצמו בדעיכה – העונה, הפרק של השעה והפרק של חצי השעה. הבטיחו לנו עתיד שכולו סרטונים של שלוש דקות, וזה לא קרה. "זה פשוט ז'אנר נוסף. יש הבדל בין לעשות תוכן של חמש דקות לתוכן של חצי שעה, 40 דקות ו־50 דקות, ואת זה אף טכנולוגיה לא יכולה לקחת. מובן שיש צפייה אגבית וזה שוק עצום, אבל כמו שהיה עם התלת ממד ועם ה־VR, וכמו שעכשיו מדברים על הטלוויזיה האינטראקטיבית – השאלה היא איזה תוכן יעשו עם זה. זוכר שלפני כמה שנים מכרו טלוויזיות תלת ממד במחיר מופקע והבטיחו שהתוכן שלהן אוטוטו מגיע? זה נעלם לחלוטין".

גשר צר מאוד

"טלוויזיה זה לא בן אדם, זה לא חי או מת אחרי 70 שנה", אומר עמרי מרכוס, שהיה חבר מייסד בחדר הכותבים של "ארץ נהדרת", מילא שורה של תפקידים על תפר הקריאייטיב והטכנולוגיה בארץ ובעולם ומתברר כאדם בעל תחזית פסימית לגבי תוחלת החיים של בני אדם. כיום מרכוס עובד בחברת Screenz, שפיתחה בין היתר את הפורמט והטכנולוגיה של המסך העולה ב"כוכב הבא" (עוד נחזור למסך הזה).

"מה זה בעצם הטלוויזיה הזאת שאתה תוהה לגבי העתיד שלה? זה המסך הזה בסלון? זה תוכני וידיאו? אולי זה שהמסך הזה כבר לא מחובר לאנטנה הרג אותו? אולי זה שהוא כבר לא מחובר לכבלים הרג אותו? מסך הטלוויזיה הוא נדל"ן. לשמונה בערב ב־CBS יש ערך מסוים, אתה חייב להביא שם את קליעת הזהב ולא משנה כמה משאבים ישימו על הדבר הזה. הברודקאסט האמריקאי מכוונן על כמה שיותר קהלים שצופים באותו הדבר באותו רגע. ל-ODT (On Demand Television) יש פרמטרים אחרים: כמה באזז יצרנו? כמה מנויים יש לנו? יש גם אנשים שסקפטיים לגבי התוקף של המודל הכלכלי של נטפליקס".

של נטפליקס? אם כבר שיהיו סקפטיים לגבי התוקף של המודל הכלכלי של CBS.

"CBS עדיין חברה רווחית גם אם היא עם הגב לקיר, והיא מוצאת דרכים חדשות להרוויח כסף. להגיד לך כמה זמן זה עוד יחזיק? לא יודע. אולי בשנה הבאה נגלה שזה כבר לא רווחי, שזה מגדל קלפים שנפל. בינתיים הוא עומד".

מרכוס עובד כאמור ב־Screenz, חברה שעוסקת בתחום הסקנד סקרין – הסמארטפון שבו כמעט כולם מתעסקים במקביל לצפייה בטלוויזיה. המטרה העליונה של מרכוס היא לגרור את הצופה מהפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם למחוזות תוכן שקשורים ומשלימים את התוכנית שבה הוא צופה על הפירסט סקרין. בישראל החברה "המציאה את הטכנולוגיה שמאפשרת לכל האומה יחד להרים את המסך מעל מישהו", הוא מתאר. "אתה מחולל משהו בסיפור שקורה מהבית. לפני זה סוזן בויל הייתה שרה את השיר וכל האומה מתרגשת יחד, או שכולם הצביעו לנינט טייב. גם זו הייתה שכבה של הדבר הזה, אבל עכשיו אתה לוקח חלק אקטיבי יותר בריגוש, ממש פיזי".

פרויקט נוסף שאותו הוא מתאר, הוא גרסה הודית ל"מי רוצה להיות מיליונר?" – הצופים משחקים במקביל לשעשועון שעל המסך, עונים על אותן שאלות וזוכים מיידית, אם כי בסכומים הרבה יותר קטנים ממיליון כמובן. הפתרונות האלו אמנם מתקדמים, אבל הם ברורים כאשר מדובר בשעשועונים או בריאליטי. האתגר מסתבך הרבה יותר כשמתחילים לדבר על טלוויזיה עלילתית (מרכוס מציין בהערכה עמוקה כמובן את "באנדרסנאץ'", הפרק האינטראקטיבי של "מראה שחורה" שיצא לנטפליקס לפני כחודשיים).

"מראה שחורה: בנדרסנאץ'"
"מראה שחורה: בנדרסנאץ'"

"היום מדברים על שני סוגי צפייה: Lay Back – צפייה פסיבית, מסורתית. סבתא שלי לדוגמה היא רק Lay Back כי היא לא יודעת להפעיל אייפון; ו־Lean Forward – צפייה המערבת בשימוש באינטרנט. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו יכולים לגשר על הפער הזה. אני רוצה להחזיק אותך ב־360 מעלות, גם בסלולרי וגם במסך. אני יכול להגיד – אעשה את התוכן הכי טוב בעולם, וכל כך תיסחף אליו שלא תוכל בכלל לחשוב על הסלולרי, ואני יכול גם לתפוס את תשומת הלב שלך בתוכן משלים. יש פה כמובן הרבה מאוד שאלות. אם אני עושה תוכן משלים לקומדיה, אני מסתכן בכך שתפספס את הפאנץ' שעל המסך".

אלה הגדרות קשיחות של צופים? הזקנים הם Lay Back והמילניאלס הם Lean Forward, או שאותו צופה יכול להיות גם וגם בגילים שונים, בימים שונים של השבוע, אפילו בשעות שונות של היום?

"אנשים הם גם וגם, אפילו בו זמנית. הנוער היום הוא על הגשר הזה, כל הזמן".

אחת הדרכים שמחפשים בתעשייה לעלות על הגשר הזה שמחפשים בתעשייה היא שילוב רדיקלי בין התוכן על המסך לתוכן משלים באינטרנט – Lean Forward קיצוני. סדרת הנוער הנורבגית המצליחה "Skam" הייתה בעלת נוכחות משמעותית ברשתות החברתיות, והעיבוד האמריקאי שלה שעלה ל־Facebook Watch בשנה שעברה לקח את זה לשלב חדש, עם חשבונות פעילים ברשתות החברתיות לכל הדמויות שאפשרו זליגה של העלילה בין המדיות. לא במקרה הניסיונות האלה נשארים בגזרת הסדרות לבני נוער, שלהם יש זמן וכוח לעקוב כך אחר תכנים.

אפשר לחשוב שחברות מהסוג של Screenz מביאות ממד חדש לגמרי ואפשרויות חדשות לגמרי לספר סיפור (או לא כל כך חדשות, למי שעקב בתשומת לב אחר התפתחות הממד הנרטיבי במשחקי מחשב בשני העשורים האחרונים). אפשר לחשוב גם שהן רק מקשות על התסריטאי שרוצה לספר סיפור ומשבשות את הקשב של צופה מופרע קשב ממילא. התחושה הזאת, שהכל משתנה ואוטוטו קורס, כנראה מלווה את תעשיית הטלוויזיה זה שנים, ולהבדיל, כשמכשירי הטלוויזיה נכנסו לכל בית היו גם אנשים שהספידו את הקולנוע. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק: באמצע שנות ה־2000, כשנטפליקס היה רק שירות הזמנת משלוח DVD להשכרה עד הבית, עבד מרכוס ברשת טלוויזיה גרמנית גדולה בשם ProSieben. "הימים היו תחילת ימי יוטיוב, וכולם היו בפניקה וחשבו שזה הולך לאכול את הטלוויזיה".

אבל הטלוויזיה לא בדיוק הלכה כצאן לטבח. רוזנטל וגם מרכוס אופטימיים (באופן חריג לאנשי תעשייה) לגבי המשמעויות של הדברים האלו. יכול להיות שבעלי הבית יתחלפו, אבל בסופו של דבר הפלטפורמות הן רק אמצעי תיווך בין היוצר לקהל שלו. "תראה טלוויזיה ישראלית מ־1970 ומ־1980, לא תראה הבדל משמעותי. תוכנית של היום ותוכנית מראשית שנות ה־2000? זה עולם אחר לגמרי", אומר מרכוס, "כשאני גדלתי בשנות ה־80 הייתה דרמה אחת ברבעון, שלוש דרמות בשנה, זו עבודה ל־12 כותבים בכל התעשייה הזאת. אם היה נופל על חדר הכותבים הזה טיל היינו רואים 'קרובים קרובים' לנצח". גם רוזנטל לא בדיוק נוסטלגי: "פעם היית שומע על סדרה שיש בחו"ל, היית מחכה חודש-חודשיים שהיא תגיע לארץ והיית בעננים. היום יש תוכן איכותי שיש מצב שאתה מפספס כי אין לך זמן לראות אותו".

זו באמת בעיה?

"זאת בעיית עולם ראשון".