אל תדאגו או תיעלבו, חלילה. זה לא טור על הילד שלכם והדברים המדהימים שהוא עושה בטיקטוק. אבל ההתבוננות הלא מדעית שלנו קובעת: ילדים עם סמארטפונים, בהשוואה לעמיתיהם המנותקים, הם מושחתים יותר, משועממים יותר וסולדים ממשפטים ארוכים. אז מה עושים?
אני אגיד את זה ככה. זה לא מדעי, זו לא קביעה מוחלטת, אבל מהתבוננות והשוואה כפייתית של ילדים במגוון קבוצות הגעתי למסקנה: ילדים שיש להם סמארטפון הם מרגיזים יותר. פשוט מרגיזים יותר מילדים שאין להם סמארטפון. זה פשוט, אולי פשוט מדי, יש בזה תתי-אדוות וניואנסים וחריגות (הילד שלכם, כמובן, לא מרגיז בכלל, חלילה), אבל זו האמת שהגעתי אליה, כאמור, ללא כל כלי מחקרי מובהק פרט להתבוננות רבת שנים. הסתכלתי בארועים משפחתיים, במסיבות כיתה, בבית מארח, בנסיעות ברכבת, בחוף הים. בחוף הים מופיעה הילדות במלוא הדרת חירותה העמלנית: הילדים יוצרים מבנים מורכבים ממה שסביבם, חופרים, משנעים, אוספים, מתחברים ביתר קלות עם ילדים אחרים, מעסיקים את עצמם שעות ארוכות. פעילות החוף של הילדים צריכה לשמש כמגדלור לשאר הפעילויות שלהם. גם בסמארטפון הם חופרים, יוצרים מבנים מורכבים ומעסיקים את עצמם שעות ארוכות. אבל התוצאה, איכשהו, הפוכה.
הילדים עם הסמארטפון, באחוזים ניכרים ובאופן יחסי לחבריהם: מושחתים יותר, עסוקים יותר בכסף ושיקולי כדאיות, משתעממים מהר יותר, מתקשים להמתין או להנות מההווה; צעקניים יותר אם זו נטייתם הראשונית, או מסוגרים יותר ונוירוטים יותר אם זו נטייתם הראשונית. הם חצופים יותר, אומרים יותר דברים בוטים לחבריהם ולמבוגרים סביבם, נוטים יותר להתאמלל ולאמלל וסולדים יותר מרעיונות מורכבים או ממשפטים שאורכם יותר משלוש מלים. אני יכולה להמשיך ברשימה זו ואתם, הקוראים, מן הסתם, נחלקים בין אלו שחושבים שכל זה מובן מאליו ומה יש לכתוב את זה (אהלן להורי "ילדי השמש – גן אנתרופוסופי") לבין אלו שחושבים שמדובר בשטויות בלתי מבוססות (ניתן לזהות קבוצה זו לפי השימוש במשפטים: "הסמארטפון הוא רק כלי" או "את יודעת איזה דברים מדהימים היא עושה בטיקטוק"). קיומן של שתי קבוצות הקוראים השונות האלו, מצביעה על כך שכנראה, עדין, יש טעם לכתוב את זה.
אני נמנעת מלגייס מחקרים רפואיים על דכאון, כאבי גב, הפרעות ריכוז ונטיה לאובדנות בקרב ילדים ונערים משתמשים (לשון זכר מתייחסת כאן לשני המינים, זה הלוא טקסט שמרני בכל מובן). כאלו יש מספיק, והם לא נכתבו על ידי קבוצות בעלי אינטרס כלכלי, משום שאין קבוצה בעלת אינטרס כלכלי כזו, שרוצה שלילדים שלכם לא יהיה סמארטפון. כולם רוצים. כל הכוחות הגדולים: גוגל, פייסבוק, סבתות. המורים למשל, מאוד רוצים. החל מכיתות מוקדמות מאוד, מוקדמות מדי, הם מתחילים להעביר את כל התקשורת עם הילדים (ועם ההורים כמובן) לווטסאפ, כולל משימות ושיעורי בית. בכך הם שוברים גם משפחות שתכננו לאפשר לילדיהם עוד כמה שנים של חופש מהודעות סרק אינסופיות ("יהלי כל הזמן שולחת אימוג'י של פולקע") ואפשרות לקרוא ספרים.
המורים עצמם לא קוראים ספרים, ולכן לא אכפת להם. רובם, ככולנו, נגררו מזמן לבילוי כל שעה פנויה שלהם במענה להודעות חסרות חשיבות (האם כאן הוא המקום להזכיר שהילד הפרטי שלכם הוא זה שיש לו חשבון אינסטגרם עתיר עוקבים והוא גם סיים כרגע את כל כתבי ארתור קונן דויל? ושהמורה שלכם קוראת כל כך הרבה ספרים שיש לה שפשפת באצבע המדפדפת? זה ברור. מדובר על אחוזים ניכרים באוכלוסיה אבל בשום אופן לא עליכם!). המורים יודעים שהטלפונים מזיקים – לכל ילד כפרט ולחברה כולה. הם יודעים שהילדים שקיבלו טלפון ראשונים בכיתה הם, נאמר זאת כך, לא התלמידים הכי חמודים וקשובים שלהם והם ראו כבר – אם הם מלמדים כמה שנים רצופות – את הילדים שכן היו חמודים וקשובים, עוברים שינוי בעקבות הטלפון שקנו להם ליום הולדת כי לכולם כבר יש. הם בוודאי עושים את ההקשר, אבל כמו כולם, נוטים או מחוייבים לפעול מתוך מה שמכתיב נוחות וקיצור זמן כרגע. ברגע זה ממש.
לגבי ההורים, קשה לומר: רבים מההורים מתייחסים להורות כולה, או לחלקים נרחבים ממנה, כאל מסע כומתה שיש לצלוח (חלקם מתייחסים כך לאספקטים רבים של חייהם. זו לא איזו אפליה נגד הילדים) ולפיכך יש להקל על המסע והמשא ככל הניתן. עכשיו, ברגע זה, בחופש גדול זה ממש. רבים מהם, כלומר מאיתנו, משתמשים כבדים בעצמם. רבים מהם, גם המשכילים לכאורה, לא פתחו ספר קריאה מרצונם מאז כיתה ג'. רבים מהם אוהבים להצטלם ולקנות בגדים באינטרנט. אבל גם אלו, וזו הנקודה החשובה, מעדיפים ילדים חמודים.
גם אם ברבות משעות היום הם מוצאים את הטלפון של הילדים כבייביסיטר מוצלח, מכשיר פלא שיאפשר להם לאכול בשקט את המנה העיקרית במסעדת "בונה סרה" בטיילת, הרי שבאזורים בהם עדין נדרשת מהם הורות פעילה, גם הם מעדיפים לפגוש ילד קשוב יחסית ואדם נסבל, שיודע להסתכל בעיניים ולצחוק במקומות הנכונים; גם הם משתוממים כשהילד שלהם מופיע בסוף בכתבה בויינט, בין אם כנתון מדאיג ובין אם כדוגמא לאסון או שערוריה (האם כאן המקום להזכיר שאי-בעלות על טלפון לא מבטיחה חמידות וקשב במאת האחוזים? וכמובן, שהילד שלכם חמוד וקשוב אף יותר מאז שיש לו סופסוף את הטלפון שהוא רצה?).
יש כמובן עוד יתרונות רבים לטלפון, בעיקר בגילאי העשרה המוקדמים. אל תנג'סו לי, אני יודעת את כולם: עצמאות ("היא הולכת לבד לחברות!"), לא להיבדל מחבריו ("כולם קבעו בגינת דובנוב ורק הוא לא ידע"), חיבור לזמן ולמקום ("את רוצה לגדל אותו במערה?") וחדשנות ("היא יצרה לבד דגם זז של מערכת השמש"). הכל ידוע, באמת. כל מה שאמרתי הוא שהילדים שיש להם סמארטפון הם, ככלל, ובאחוזים ניכרים, ילדים מרגיזים יותר, בכל גיל, וככל שהוא ניתן להם בגיל צעיר יותר (גם 9 זה גיל צעיר מאוד) – הם מרגיזים יותר. אגב: לא אותי. אני לא אמא שלהם, הם לא מרגיזים אותי. הם מרגיזים אתכם. ואם לא עכשיו, אז בערב, ואם לא בערב, אז בחופשה המשפחתית, ממש עכשיו ובכל החופשים הבאים.
